הדרך לאיש ברזל חלק ב' – שמישהו יעצור את השעון

קטגוריה: טריאתלון | מאת: אלית אילן


הדרך לאיש ברזל חלק ב' – שמישהו יעצור את השעון  הדרך לארץ הלגו | מאת: אלית אילן

כנראה שאף אחד לא יכול לעצור את השעון. וגם לא להאט אותו. וגם לא להעביר לאט יותר את הדפים
בלוח השנה. וגם השמש ממשיכה לזרוח ולשקוע באותה תדירות… שבוע יומולדת, שרק תרם עוד
יותר לתחושת האנרגטיות. לפני כמה חודשים אבא שלי אמר לי: "חתיכת מתנת יומולדת סידרת
לך ואז אני עניתי לו: "כן.. מקווה שלא אצטער על המתנה הזאת".

היום אני יכולה רק לשמוח על המתנה הזאת שסידרתי לעצמי. מתנה, שנמשכה לאורך חודשים ועתידה
להימשך עוד כמה ימים ולתחושתי גם אחריה. התקופה הזו טמנה בחובה שק החוויות כזה שהתמלא
בכל כך הרבה חוויות. חוויות טובות, חוויות מאתגרות, חוויות מספקות וגם כאלה קצת פחות חיוביות,
אבל כל אחת מהן קידמה עוד צעד אחד קדימה. כל אחת מהחוויות הצטרפה לארסנל הנשק ואני חמושה להתמודד עם (כמעט) כל תרחיש.

התאמנתי בחום בלתי נסבל. יצאתי לרכוב כשהשעון ברכב הראה אפס מעלות. רכבתי ורצתי כמעט 3
שעות בגשם שלא פסק לרדת. יצאתי להתאמן גם בימים שכבר לא הייתי יכולה יותר לראות את
האוכף של האופניים. קפצתי לבריכה כשהיה עוד חושך בחוץ. לבריכה חיצונית. לא מקורה.
סיימתי רכיבות בשבת ויצאתי לריצות ארוכות בזמן שחלק מהאנשים כבר מזמן הגיעו הביתה,
הספיקו להתקלח ואפילו לנוח קצת. עברתי קווי סיום של אירועי רכיבה, ריצה וחצי איש והמשכתי
להשלמת ריצה אחרי קו הסיום בעוד אחרים משתרעים להם פרקדן. אז מה שלא יהיה, מאגר התחמושת ערוך ומוכן לפקודתי.

יחד עם זאת, בשבת האחרונה, אחרי תקופה לא קצרה של "חד-קוליות", הופיע לו פתאום הקול השני..
ללא כל אזהרה, כך סתם, משום מקום. תוך כדי התארגנות הבוקר לאימון, הוא פשוט הגיע לו: "זה ממש
יפה שאת מרגישה ככה מוכנה. סתם שאלה: מתי פעם אחרונה השתתפת באיש ברזל מלא שאת יכולה
לדעת אם את מוכנה או לא מוכנה? מאיפה לך הביטחון הזה והאנרגיות האלה? מאין לך לדעת לקראת
מה את הולכת? הרי זה ידוע שאיש מלא לא דומה לשום דבר אחר ושזה ממש לא פעמיים חצי…"

וזה לא פסק שם. האימון בשבת, אחד האחרונים, היה אימון חידוד קצר. 50 ק"מ רכיבה ו 5 ריצה. אני
מתחילה לחשוב ולחשב מתי בדיוק רכבתי פעם אחרונה, כי הרי בחמישי פספסתי עקב אילוצים כאלה
ואחרים. אז זה בעצם אומר שלא רכבתי מיום שני והאימון הבא יהיה רק בדנמרק. ואיך בדיוק הגוף זוכר
את כל הקילומטרים שעברו תחת רגליו, שכן רובם היו כל-כך מזמן…

כנראה שאין מה לעשות. הקולות האלה הם חלק מהתהליך. זה היה לא אנושי אם הם לא היו. צריך
לדעת  לענות להם כמו שצריך. לא לתת להם להרים ראשם. לעמוד קרוב לדלת המטוס לפני ההמראה
ושנייה לפני שהדלת נסגרת, פשוט להעיף אותם החוצה ולהשאירם הרחק מאחור.

היום התחלתי להתרגש. קצת. עת אספתי את האופניים ארוזים במזוודה שלהם. ששיאלללהה, שמישהו
יצבוט אותי. זה אשכרה השבועעעעע. יום עבודה עם שעות נוספות. 3.8 ק"מ שחייה באגם
שהטמפרטורה בו אולי אולי תגרד 16 מעלות. מה שאומר, שלמרות החליפה, הנשימה עומדת להיעתק,
עת נכניס את הראש פנימה. 180 ק"מ רכיבה בשאיפה, שתחזית הממטרים הנוכחית תתפוגג לה
ולקינוח 42 ק"מ ריצה. מי שימריא מתל אביב לניו יורק בשעת הזינוק שלי, יוכל לנחות בניו-יורק ואני עדיין ארוץ…

הטור הבא יהיה כנראה רק הטור של אחרי. למרות שעוד כל כך הרבה עתיד להתרחש עד אז….
—-

אלית, בת שלושים ומשהו, נשואה, אמא לשלושה, מתאמנת בקבוצת zen, מדריכת פילאטיס, טריאתלטית שאוהבת ונהנית לשחות





סינון


כתבות נוספות

לכל המאמרים