החלמתי מפיברומיאלגיה | השף שאהב לאכול אבל שנא לעשות ספורט

החלמתי מפיברומיאלגיה | שונאים ספורט ? גם אני, מה לי ולספורט? 

שונאים ספורט? גם אני, מה לי ולספורט? אף פעם לא אהבתי. לא אהבתי לרוץ
( לא הבנתי לאן כולם רצים), לא לשחות (גם לא ידעתי כל כך איך ) לא להתאמץ באופן כללי.
אולי מדי פעם לשחק כדורגל בשכונה או לרכב על אופניים כי זה יותר מהר מלחכות לאוטובוס.
אבל להתאמן בכוונה תחילה? לקום בשעות מוזרות בבוקר? ללכת לישון מוקדם בערב?
תודה רבה, אני מעדיף לבלות את השעות שאני לא עובד בלנוח, לאכול טוב, ל
קום ב-10 בימי שבת ולהירגע עם הקפה והעיתון ואיזו עוגה טובה,

 החלמתי מפיברומיאלגיה | מה כן תמיד אהבתי? 

מה כן תמיד אהבתי? את ההתעסקות סביב אוכל. זה התחיל מלאכול, כמו אצל רובנו,
אבל הפך המהרה להתעסקות באוכל מהצד השני – מחומרי הגלם ועד לתוצאה הסופית.
25 שנים אני כבר מבשל. המון. כשחושבים על זה, אפשר כבר להגדיר את זה כתקופה משמעותית.
ודאגתי שהיא תהיה משמעותית. עבדתי במגוון מסעדות, מילאתי את כל התפקידים עד תפקיד שף.
חוויתי משמרות לחוצות, ריבים, דרמות ובכי. אכן, מטבח הוא עולם ומלואו.

 החלמתי מפיברומיאלגיה  | קונדיטוריה, גלידות איטלקיות

במשך השנים לא הסתפקתי רק בבישול והרחבתי את הכשרתי גם לקונדיטוריה,
אפייה ואפילו הכנה של גלידות איטלקיות. הכנתי ואכלתי, במשך שנים, כל מה שטעים וידעתי להכין את זה טעים!!

עוגת תותים ופרות יער | צילום: טלי שיאצו

עד שמשהו בחיים שלי פתאום השתנה. לא, לא התחלתי לאהוב ספורט פתאום.
המשכתי להסתכל בפליאה רבה באותם מטורפים שמדוושים להנאתם בשש בבוקר של שבת
בזמן שאני נוסע למטבח לאפות לחמים טריים לבית הקפה שאז היה לי.

ולא רק שלא הבנתי את זה, וממש לא התחברתי לזה הרי כמוני כמוכם שונאים ספורט,
גם לא היה לי זמן לזה וגם לא כח. מסתבר שבמהלך השנים התחלתי לפתח איזה סוג של מחלה,
יותר כמו תסמונת. זה לא קרה ביום אחד, זה לקח לי כמה שנים עד ששמתי לב שהיא באמת שם.
בהתחלה זה הרגיש כמו סוג של חולשה מעורבבת עם עייפות. טוב,
אמרתי לעצמי, זה בטח כי אני כל היום על הרגליים, לא נח מספיק, עובד קשה מדיי.

כשהתחילו להופיע כאבים בכל השרירים איך שקמתי בבוקר והרגשה של שפעת תמידית
זה כבר היה סימן שיש פה שמשהו פה לא בסדר. עשרות בדיקות וטיפולים אלטרנטיביים שונים ומשונים אחרי ועדיין אותה ההרגשה. הבדיקות לא מראות על שום דבר יוצא דופן.
.

.

 החלמתי מפיברומיאלגיה  | המחלה שלי פיברומיאלגיה

מה קורה פה? “פיברומיאלגיה“ – זה מה שקרה לי. זאת מחלה שתוקפת 3% מהאוכלוסיה.
מחלה שנשארת איתך כל החיים. אין תרופה, אין טיפול יעיל – טיפול שמעביר את הכאבים ומחזיר אותך לחיים נורמליים.

בשבילי זאת היתה קריאת השכמה. הרופא המומחה שאבחן אותי המליץ על פעילות ספורטיבית מתונה.
אחרי שהליכה ירדה מהפרק ( ללכת רק בשביל ללכת? לא מתחבר לקונספט הזה )
סיכמנו על רכיבת אופניים – רגוע, עדין, מתון מאוד. שבוע אחרי, באופני הרים משומשות ב–600 ₪
אני רוכב בשבילי יער בן שמן ומגלה עולם חדש ומופלא. לא להאמין שאני גר פה כבר כמה שנים
ויש כאן עולם שלם מסביבי שבמבט מבחוץ אי אפשר לתאר כמה הוא  צבעוני, מגוון וכייפי.

ואז הגיע חורף, בשבילים בוץ, אז עברתי לריצה והבנתי, אחרי כמה ריצות קצרות, שזה משהו שאני צריך ללמוד. הצטרפתי לקבוצת אנדיור ושם למדתי איך לרוץ נכון והחבר׳ה לימדו אותי מה זה טריאתלון
ולמה אני חייב לעשות את זה. ראיתי שכולם בקבוצה עושים טריאתלונים אז ממש לא היתה לי ברירה – למדתי שחייה.

אחרי כמה חודשים של אימונים עם הקבוצה ובלי, בשחייה, ברכיבה ובריצה, התחזקתי ורזיתי,
הכאבים ירדו בצורה משמעותית עד אפסית אבל קרה משהו יותר חשוב מכל זה,
הבנתי שאם אתה חי את החיים האלו רק פעם אחת, זאת הדרך לחיות אותם. בריא, חזק, עם כאבי שרירים רק מאימונים.

 החלמתי מפיברומיאלגיה  | הטריאתלון הראשון שלי

אני מזכיר לכם אתם כמוני שונאים ספורט, אבל מהר מאוד הגיע הטריאתלון הראשון – ספרינט בנתניה,
אחריו עוד ספרינט בקיסריה ( רק בשביל להיות בטוח..) ואחר כך עליתי כבר לאולימפי. האמת ?
החלטתי לעצור כאן, להשתפר בזמנים תוך כדי שאני עושה עוד תחרויות של אולימפי או של ספרינט
אבל הלחץ החברתי הכריע ( יש יתרונות לאימון בקבוצה) ומצאתי את עצמי, בסוף הקיץ,
רשום למקצה חצי איש ברזלבישראמן של חורף 2012.

שונאים ספורט | רן בן ארי בחצי בישראמן אילת | צילום: טלי שיאצו

זקני אילת ( עד כמה שיש שם כאלו ) לא זוכרים כזה קור כמו שהיה באותה התחרות.
אפילו כפפות מלאות לא היו לי רכבתי עם כפפות חצי ונפלו לו הבקבוקים מהידיים ברכיבה הקפואה.
הריצה היתה כבר יותר נעימה וחמימה ואחרי קצת יותר מ 7.5 שעות מהרגע שנכנסתי למימי מפרץ אילת
השגתי את הבלתי יאומן מבחינתי, חצי איש ברזל, אתם זוכרים אנחנו שונאים ספורט, מסתבר שאפשר גם אחרת.

תחרות ישראמן אילת 2009 | צילום: טלי שיאצו

נקודת המבט שלי היא בעצם המסע. גם המסע הפיסי של אלפי קילומטרים שגמעתי אבל בעיקר המסע
שלי עם עצמי – מסע שגרם לי לפתוח את המתנה שקיבלתי ולראות מה יש בפנים ולאיזה מקום טוב זה יכול להביא אותי.

חלק גדול וחשוב לא פחות מהמסע שעברתי היה קשור באוכל. לא יודע אם אלו האימונים האינטנסיביים
או תוצר לוואי של חוסר בחמצן לפרקים אבל בתוך התהליך שיניתי את צורת החשיבה שלי על אוכל.
מהו, מה הוא צריך לסמל אצלנו ואיזה תפקיד הוא באמת בא למלא אצלנו.

פשטידה | תזונה בריאה יותר גם בזמן אימוני סיבולת | צילום: טלי שיאצו

>>> עוד בספורטלי

> חמישה טיפים לאיש הברזל המתחיל

> מתכון – לחם מקינואה וטחינה גולמית

> להיות חזק בראש או אימון חיזוקים מנטאלי הפסיכולוגיה של הספורט

> לוח תוצאות לספורטאים

> לוח אירועי הספורט בישראל