גראן פונדו ים המלח | הדרך לתחרות איש ברזל
מאת: אלית אילן
גראן פונדו ים המלח, אם לומר את האמת, השתתפות בגראן פונדו לא היתה בראש מעייני או פסגת
המאווים שלי. מסלול קשה, על גבול קריעת %@#, רחוק גיאוגרפית, מה שאומר השכמה באמצע הלילה
או over night מחוץ לבית ובקיצור – לא עשה לי את זה. יחד עם זאת, נכלל בתכנית האימונים כאחת
המשוכות בדרך הברזל הזו שבחרתי כרגע וחננה שכמותי עושה הכל by the book. כך קרה, שמצאתי
את עצמי נרשמת לאירוע, מזמינה חדר ללילה שלפני ומארגנת לעצמי טרמפ עם חבר מהקבוצה.
ובאמת עד יום שישי האחרון התייחסתי לזה דיי באי חשק.
יום חמישי, יום לפני שנסענו, היה פשוט בוקר של אימון הזוי. זו ההגדרה הכי עדינה שמצאתי לאותו
בוקר. כמעט 3.5 שעות אימון, שבערך 3 שעות מתוכן לא הפסיק לרדת גשם. כשיצאתי מהבית, לא ירד
גשם, אבל קצת אחרי החימום, עם תחילת הסט הראשון, החל הגשם לרדת אט אט. לא מבול. לא גשם
זלעפות. יחד עם זאת, עדיין גשם. 3 שעות של גשם. מתי בפעם האחרונה רכבתם לבד בהקפה של ראש
ציפור? לבד! לבד לבד!! ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שתיכף הגשם יפסיק, כי לא יכול להיות, שדווקא
באותו בוקר, אחרי שבוע של כמעט קיץ, יירד גשם 3 שעות ללא הפסקה. אז עובדה שכן יכול להיות…
החלק העיקרי באותו אימון כלל 4 סטים של רכיבה-ריצה, שבחישוב פשוט מדובר ב 8 החלפות נעליים
– מזוג רטוב אחד לזוג רטוב אחר. זה היה אימון מעולה לתרגל משיכה של הפדל (ופחות דחיפה שלו)
כדי להתרחק כמה שאפשר מהסוליות הרטובות… לאור זאת אפשר להבין את "הלהט" שבער בי לנסוע למחרת לים המלח…
בשורה התחתונה, השד לא היה נורא כל כך. הנסיעה עם עופר, הטרמפ שלי, עברה ביעף. עברנו באיסוף
ערכות, המשכנו לחדרים והתארגנו על ארוחת ערב עצמאית בניהולם של השפית יערה וה סו-שף
נמרוד, שהיתה הרבה יותר שווה מארוחה בכל מסעדה אחרת. תדריך אחרון של אסף, המאמן שלנו,
שחושב על הכל ודואג עד לפרטים הקטנים, ארגוני אופניים, ביגוד ואוכל למחר ולפני שהספקתי לספור עד 10 כבר הייתי בעולם החלומות.
השכמנו ביום האירוע בשעה דיי סבירה. התארגנו ונסענו לזינוק מרחק 5 דקות נסיעה. אין עניינים מיוחדים. מעמיסים את הכיסים, עולים על האופניים ומחכים לזינוק. החלק הראשון, 30 ק"מ של רכיבה מנהלתית. רוכבים כל הקבוצה בפלטון יחד, סוג של חימום. מגיעים לנקודת הרענון הראשונה, שהיא למעשה הזינוק של החלק התחרותי – כ 100 ק"מ. קצת מתעכבים שם יותר מדי, כמעט חצי שעה עד שמוזנקים. יאללה יוצאים לדרך. כל "האטרקציות" עדיין לפנינו.
מתחילה את הרכיבה דיי לבד. לא מפריע לי. למרות כל התחושות והרגשות של הימים לפני, באותו בוקר, אני מרגישה שגם הגוף פיסית נמצא במצב אופטימלי וגם ה mind יחד איתו שלובי ידיים. לי נשאר לעשות מה שאני יודעת וגם לתמוך תזונתית – אוכל, נוזלים, תוספים. הכל לפי תכנית תזונה. יורדת אל האירובר, מתמסרת לרוח ונהנית מנוף המדברי. אחרי כמה ק"מ חוברת לעופר. דיי עובדים בהתחלה, אבל מבינים שיש עוד לא מעט לפנינו. מגיעים לפלטון ומתיישבים עליו קצת כדי לנוח. אם לקפוץ קצת קדימה בעלילה, אז בחישוב כולל, יותר ישבו לי על הגלגל, מאשר אני ישבתי לאחרים…
כמעט בלי שהרגשנו, עברנו 55 ק"מ והגענו לתחנת הרענון השניה. הכל טוב ויפה שאני ממלאה מחדש בקבוקים, אבל יש צורך גם להפטר מחלק מהנוזלים. שום סלע או מסתור לא נראה באופק. בזוית העין אני רואה שיח עם עלים דיי סבוכים. הקונוטציה הראשונה שקופצת לי לראש היא הסיפור "מיץ פטל" ובאותו רגע אני ממש שמחה, שבהקשר זה אני יותר אריה מאשר ג'ירפה…
ממשיכים הלאה. עופר מבקש לשחרר אותי לדרכי ומהיכרותי עימו, אני יודעת שאין מה להתווכח. הק"מ מתגלגלים תחת הרגליים ואחרי עוד 10-15 ק"מ, נגלות לעיני הסרפנטינות הפתלתלות של מעלה עקרבים. מתחילה לטפס. לדעתי השיפוע הכי "שיפועי" שהייתי בו ever. מחזיקה את הכידון חזק כדי לא לאבד את האופניים, הכביש לא בדיוק כביש – לא היה עובר אישור של אף מהנדס עיר, דיי צר ועיקולים דיי חדים. מנסה להתרחק מרוכבים פחות מיומנים, שמעט סוטים ימינה או שמאלה. ממש לא בא לי ליפול כאן. חלק מהרוכבים יורדים מהאופניים ועוברים להליכה. עליה מטורפת. קשה עד קשה מאד, אבל לא סבל בלתי נסבל. כל עיקול מסתכלת על הנוף המדהים שנפרש מתחתיי וככל שעולה בגובה, ה – "וואווו", שאני מצליחה להגניב בין הנשימות, יותר ויותר ארוך. "נפעמת" תהיה מילת תואר מדוייקת להרגשה. וכמו כל עליה, גם זו נגמרת. ממשיכה מעט במגמת עליה ורולינג הילס ומגיעה בהמשך לכביש דיי ישר, לא בלי ליהנות מרוח פנים "מפנקת". בדיוק "המתכון המנצח" לתנאי רכיבה אחרי טיפוס שכזה.. נהנית מהלבד, מהנוף, רגל רודפת רגל והראש במחשבות כאלה ואחרות – על הארוחה של אחרי, על הקוסמטיקאית שתגער בי כי מאז ההשכמה לא מרחתי שוב קרם הגנה, על כמה סיבובים הרגלים עושות ביום כזה (הגעתי בחישוב גס ל 35-40 אלף סיבובים) וגם על החבית של פילאטיס, שאני אפשוט עליה את גבי למחרת (בסוף זה לא קרה). בכל מקרה, מי, שלא פשט את גבו על חבית פילאטיס, אחרי סופשבוע של אימונים ארוכים, לא יודע הנאה מהי. (מבטיחה להרחיב על זה בטור הבא).
עם הפניה ימינה בפארק תעשיות רותם, כמעט 100 ק"מ מתחילת היום, הרוח איתי. איזה כיףףף. מתחילה לתת. עדיין לא לתת בראש, אבל לתת. התחושה דיי טובה, יחד עם זאת, גם מתחילה לצמצם את זמני התדלוק. מרגישה שהגוף מתחיל להיות צריך יותר מאשר קודם. בנוסף, עוברת גם קצת לתת בראש (הכל יחסי, כן?? מדובר בחובבנית, יחסית לרוב המשתתפים שם) מגרדת לאורך קילומטרים לא מעטים את ה 40 קמש ומשועשעת מהדרפטינג שעושה עלי מישהו משך כל אותו זמן.
תם הקטע התחרותי. היה מפתיע לטובה. לתדלוק המוקפד היה בזה תפקיד מפתח. בין היתר כלל: 3 בננות, 20-25 תמרים, 2 כריכים, כ- 6-7 ליטר נוזלים – מים ואיזוטוני ו BCAA ומלח כל שעה עד שעה וחצי פחות או יותר. נותרו עוד קצת יותר מ 30 ק"מ של רכיבה, רובם בירידה מהנה מאד, בכביש היורד מערד לים המלח. נהנית מהירידה ונהנית מהנוף וקצת מתבאסת מהריצה שמחכה לי בסוף. אמנם רק 5 ק"מ, אבל בא לי, כמו 99% מהמשתתפים, פשוט להשתרע! אין מה לחשוב יותר מדי. מגיעים לאוטו, מעמיסים אופניים, מחליפה נעליים, חובשת כובע, ויוצאת לרוץ. 14:00 בצהריים בים המלח. אמנם אמצע מרץ אך עדיין חם. שוב אותו משא ומתן פנימי. נו, גם 2 ריצה זה מספיק. סה"כ לתרגל את המעבר אחרי רכיבה ארוכה. מפתיע, אך הרגליים קלילות. טוב אז 2 לכל כיוון. 4 זה ממש כמעט 5. מה זה כבר קילומטר לכאן או לכאן. ברור שהשעון מראה 5 בסוף, כן?
מודה בטעות. היה ממש טוב. הכל הסתדר – פיסית, מנטאלית, התזונה "תקתקה", מזג האוויר היה יחסית סביר. תוהה בדרך חזרה איך אני קמה למחרת לריצה קלה של 16 ק"מ, אך בכתיבת שורות אלה גם זה כבר מאחוריי ושוב אימון רודף אימון….
—
אלית, בת שלושים ומשהו, נשואה, אמא לשלושה, מתאמנת בקבוצת zen, מדריכת פילאטיס, טריאתלטית שאוהבת ונהנית לשחות.
