אליפות העולם, חצי איש ברזל – סיכום כנה, הרהור אופטימי.
3 שבועות חלפו מאליפות העולם ואני עדיין לומדת. מעכלת את החוויה, מחפשת תובנות. אנו אוגרים
חוויות כל חיינו. חלק מהן בלתי נשכחות. רגע קט לפני זקנה זכיתי לחוויה שכזו. אספר לכם עליה.
10 לספטמבר 2017, העיר צ'טנוגה, מדינת טנסי, ארה"ב.
.
.
אליפות העולם, חצי איש ברזל, דרג א'
קדמו לכך 106 תחרויות, שהתקיימו במהלך השנה בסבב ה- IRONMAN העולמי. 180,000 איש התמודדו
על כרטיס הכניסה לתחרות. 4000 מתוכם הצליחו. 1700 נשים ו 2300 גברים בקבוצות הגיל השונות.
בקבוצת הגיל שלי רשומות 218 נשים.
אני נקלעתי לשם במקרה. זוהי שנתי האחרונה בקטגורית גיל 45-49 ואת התחרות הראשונה בחו"ל עשיתי באליפות אירופה, שהתקיימה בחודש יוני בדנמרק. המטרה הייתה להתנסות לקראת שנה הבאה (כשאכנס לקטגוריה 50-54). להפתעתי הגעתי במקום ה 7 וקיבלתי את הסלוט לאליפות העולם. הלם והפתעה.
היו לי חודשיים להתכונן. פיסית ומנטלית.
אליפות העולם, חצי איש ברזל,
הצפי היה לתחרות קשה מבחינת תוואי המסלולים ומזג האוויר. השחייה (1.9 ק"מ) היא בנהר, חלקה
הגדול נגד הזרם, הרכיבה (90 ק"מ) תכלול 13 ק"מ של עליה תלולה ואילו הריצה (חצי מרתון) תתבצע
במסלול הררי עם עליות ויריות חדות. מזג האוויר עלול להגיע ל 36 מעלות במהלך הריצה עם 85% לחות.
ההכנות כללו שחייה נגד הזרם בנהר הירדן, ורכיבה וריצה בשעות החמות והלחות. התכוננתי היטב.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | ההוריקן
אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. עם התקרב מועד התחרות התחולל בארה"ב מהפך אקלימי בדמותו
של ההוריקן המפלצתי "אירמה" שזרע הרס וסבל רב. שוליו של ההוריקן השפיעו גם על אתר התחרות.
מזג האוויר השתגע והפך לתזזיתי. 36 מעלות בצהריים ושעתיים לאחר מכן יורד ל 16 בלבד.
טמפרטורת המים בנהר השתבשה ושאלת חליפות השחייה נותרה עלומה עד לשעה 5 בבוקר יום התחרות! גם סוגיית הזרם בנהר נדונה בהרחבה בדף הפייסבוק של התחרות. הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לעלייה חדה בזרם וחלקנו חששנו שלא נצליח לסיים את השחייה בזמן.
ערפילי בוקר ומזג אויר שהשתגע
בסופו של דבר הכל הסתדר. מארגני התחרות הצליחו להשתלט על הנהר הסורר בעזרת הסכר הקרוב
ובאופן פלאי קיבלנו חלון הזדמנויות של מזג אויר נפלא, שנמשך בדיוק יומיים, כאורך התחרות. מיד
בסיום התחרות חזרו הגשמים העזים והטמפרטורות צנחו. מזל, מזל, מזל.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | הסיכום
את הסיכום שלי אכתוב משתי נקודות מבט: הזווית האישית והזווית הכללית שהיא גם מעניינת יותר.
כפי שכבר ציינתי, הייתי מוכנה היטב לתחרות. זה חשוב, כי הטעות היחידה שעשיתי נבעה מהעובדה
שלא הבנתי זאת. חודשיים לפני כן, במהלך אליפות אירופה, רכבתי מהר מדי ויצאתי לריצה ללא
אנרגיות. הריצה הייתה אז סבל מתמשך מתחילתו ועד סופו שהותירני מצולקת וכואבת. כתוצאה מכך,
שמרתי הפעם קצת אנרגיות ברכיבה. שכחתי את הסימולציות הכבדות בעליות קשות, כשיעקב, מאמני, נוסע מאחור, מגיש מים קרים ומוודה שאינני מתעלפת
אליפות העולם, חצי איש ברזל | נבחרת הצוות המלווה
אבל נחזור להתחלה.
מספר ימים לפני התחרות מתאספת הנבחרת האישית שלי. מאמני, יעקב קושינסקי, הוא מפקד הצוות.
בעלי, שמואל, אחראי על הטיפול באופניים והלוגיסטיקה. אחי, אלי תמר, מגיע בטיסה מפיטסבורג
לעודד ולחזות לראשונה בתחרות טריאתלון וחברתי שרון פרל עם בתה רז (שתיהן טריאתלטיות
בעצמן), שמגיעות בטיסה מבוסטון לעודד ולחוות את החוויה.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | הצוות המלווה
אנו חבורה קטנה, מגובשת ועליזה. את הימים שלפני התחרות אנו מבלים בהכרת המסלולים, אימונים
קלים, מנוחה ואוכל. מאחר וזו אמריקה אנו מתרגלים לצ'יפס המתלווה לכל מנה ולתפו"א מטוגנים
בבוקר. אלפי ספורטאים גודשים את אזור התחרות, מתרווחים במסעדותיה עם הררי המבורגרים
וצ'יפס בצלחות. לא עושים עניין מאוכל. מי שמחפש סלטים, ספירולינה או קינואה – שייסע לו במטותא למקום אחר…
אה. ושכחתי שהיה גם קטשופ!
אליפות העולם, חצי איש ברזל | מסלול התחרות
ימי טרום תחרות טריאתלון הם חוויה ברוכה. יש לבצע לפחות שחייה אחת במסלול התחרות כדי
להרגיש את המים ואת הזרמים. נהוג לעבור עם הרכב על כל 90 הק"מ של מסלול הרכיבה ולזהות
נקודות חשובות. יש להכיר עם הרגליים חלקים נרחבים ככל האפשר של מסלול הריצה. תחרות חצי
איש ברזל קרובה בהתנהלותה לטריאתלונים הקצרים (אולימפי וספרינט). ההחלפות מהירות. כל שנייה
חשובה. אין כאן החלפת בגדים והתארגנות ארוכה כמו באיש ברזל מלא. מספר המתחרות בכל קטגוריה
גדול מאד ולכן יש ללמוד על בוריין את הכניסות והיציאות של שטחי ההחלפה, את נקודות איסוף שקיות
הציוד ואת מיקומה הספציפי של השקית שלך. יש לשנן ולזכור את נקודות ההזנה במסלול הרכיבה
ולהחליט מראש אם להשתמש בהן, ואם כן אז באיזו תחנה.
זה מעניין. זה מרתק. זה מעצים את החוויה.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | שטח ההחלפה
תוך כדי השוטטות על מסלולי התחרות אנו בוחנים בעין חדה את הנשים המסתובבות שם. הבחורות עם
הכתפיים הרחבות הן השחייניות. בד"כ רצות פחות טוב. אלו עם הירכיים השריריות הן הרוכבות
החזקות. אם הן מלאות – הן גם שוחות טוב. אם הן דקות יותר – רצות לא רע. אלו עם הרגליים הדקות יותר הן הרצות.
בגילאים הצעירים הנערות שולטות פחות או יותר במידה אחידה בשלושת המקצועות. ככל שהגילאים
עולים, ההבדלים בין המקצועות החזקים לחלשים הופכים משמעותיים יותר. כל אחת עם ההיסטוריה
שלה. מי הגיעה מעולם הריצה, מי מעולם האופניים ומי היתה פעם שחיינית.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | יום התחרות
מגיע יום התחרות. היא מפוצלת ליומיים. בשבת מקצי הנשים ובראשון מקצי הגברים. זוהי הפעם
הראשונה שחלוקה כזו מתבצעת – וזה נפלא! במיוחד ברכיבה. נשים רוכבות תמיד שקול יותר,
לא מזגזגות, לא מלהטטות ולא פוצחות בספרינטים אימתניים כל פעם שמישהו עוקף אותן.
לא שיש לי משהו נגד גברים חלילה…אבל בכל הנוגע לרכיבה תחרותית, במקצים ללא דרפטינג – אני מעדיפה נשים.
הזינוקים מבוצעים בצורה מדורגת ומעניינת – לא לפי סדר גילאים רץ אלא לסירוגין – גיל צעיר
ואחריו גיל מבוגר. גם זה נפלא. אנחנו (45-49) הוזנקנו אחרונות כשלפנינו הוזנקו בנות 18-24. נוח ביותר
שכן בזמן העקיפות את יודעת בדיוק אם עקפת או נעקפת ע"י "זקנה" או "צעירה". אי אפשר להתבלבל…
וכך עמדנו וחיכינו. קבוצת הנשים האחרונה. 200 הנשים החזקות בעולם בקבוצת הגיל. שעתיים עברו
מהזינוק הראשון (של נשות העילית). השמש כבר עלתה, מסנוורת ומחממת. ההמתנה היא במעין
מכלאה על הדשא, מתוחמת בשלטים. אין אפשרות לחימום במים, כך שעשינו קצת חימום יבש בחוץ.
מתיחות, גלגולי כתפיים וזהו. לפני מקצים ארוכים לא נהוג לעשות חימום חזק. התבוננתי בהן. עומדות,
מחכות, שקטות. חלקן אלופות עולם בצעירותן. חלקן אלופות אולימפיות. האם אפשר לדעת מי היא
מי? אהבתי את הדקות האלה. השקט שלפני הסערה. חשתי את קדושת הרגע. מנותקות מהצופים,
מנותקות מהמקצים הקודמים. רמת הפיסיות של המתחרות מרשימה. הן גדולות ומאד מאד חזקות.
שריריות במידה. לאו דווקא רזות. גובה ממוצע 1.72 מ' להערכתי (כגובהי), משקל ממוצע כ- 60 ק"ג (הלוואי עליי).
גוף חטוב וחזק. אבל המבט. אוי המבט. משהו שם היה שונה מאצלנו. רציניות, מרוכזות, שלוות, בטוחות
בעצמן. מבט חזק של נשים מצליחות. כמה עצמה ניצטברה שם על הדשא. כבר אז לפני הזינוק ולאורך
כל התחרות בלט הרושם האדיר של מקצוענות, חוסן נפשי והיעדר העמדת פנים. השלתי את נעלי בפניהן.
>>> עוד בספורטלי
> לוח אירועי ספורט
> הטבה ברכישת חזיית ספורט
> אינדקס עסקים | עיסוי ספורטאים
> אינדקס עסקים | קבוצות טריאתלון
.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | השחייה
עם הגיענו לנקודת הזינוק על המזח, נעמדנו בהתאם לזמן השחייה הצפוי. כל אחת נעמדה מאחורי
השלט המתאים. החזקות קדימה, האיטיות מאחור. לא הייתה סיבה להתגנב קדימה. הזינוק הוא
מתגלגל, כל 15 שניות קופצות למים 5 בנות. אין "מכבסה", אין מכות ואלימות כמו בזינוקים הרגילים.
וכך מצאתי את עצמי מזנקת אחרונה. מתוך 1700 הנשים שזינקו למים באותו יום אני זינקתי 20 מהסוף….מה אגיד לכם – לא נעים במיוחד…
השחייה כנגד הזרם איטית כצפוי. השמש מסנוורת ואיננו רואות את המצופים. אני נקלעת בין
אמריקאית ליפנית. אנו עוקפות 2 נשים ו- 2 אחרות עוקפות אותנו. שום דבר דרמטי. מסיימת בערך
במקום ה 170 את השחייה. זה עונשי על חוסר כשרון מדהים. כל ניסיונותיי לשפר שחייה לא צלחו עד כה. אולי בגלגול הבא…
ביציאה מהמים מסתערים עלינו המתנדבים. כל 4 מהם תופסים שחיינית, פותחים את הריצ'רץ שבגב
חליפת השחייה, משכיבים אותה על הגב ובפעולה הרואית נוסח סרטי פעולה אמריקניים, שולפים אותה
מתוך החליפות. פשוט לא ייאמן! 7 שניות והחליפה בחוץ!!
שקיות ההחלפה מונחות על הדשא בשורות ארוכות. קל למצוא. ריצה קצרה לשטח ההחלפה הראשון.
טיק טק טק. מניחים את חליפת השחייה, המשקפת והכובע על הכיסא, מוציאים מהשקית את הקסדה
ורוכסים אותה, מכניסים את החליפה לשקית ורצים לכיוון האופניים. 10 שניות. אף אחת לא מדברת,
לא עוצרת, לא שותה, לא מספרת איך היה… מהר. מהר. מהר.
כאן המקום לעצור רגע ולספר שהגעתי לתחרות זו כאל הלא נודע. היותי ממוקמת 7 באירופה לא היוותה שום הבטחה. ידענו שהאמריקאיות חזקות. יעקב העריך שאוכל להתברג בטופ 50 כך שזו הייתה המטרה. היה ברור שבשחייה אצא בין האחרונות. במהלך העלייה הארוכה ברכיבה אנסה לצמצם לכיוון ה 100 הראשונות. אני אוהבת עליות. שדרוג נוסף למיקום אנסה לבצע במהלך העליות הקשות בריצה בתקווה שיהיה חום כבד אליו התכוננתי.
אבל לא הצלחתי.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | האופניים
במעבר מהשחייה לאופניים אני "זוכה" לחוויה פסיכולוגית נדירה. מגיעה בריצה לחניון האופניים. זהו
מתחם ענק ובו היו מסודרים עד לפני זמן קצר 1700 זוגות אופניים בצפיפות. כאשר אני מגיעה לשם
הוא ריק!!!! למעט האופניים שלי ועוד כמה זוגות גלמודים ועצובים.
אוי מה רבה היא הבדידות בה הסתכלו עלי האופניים שלי…אחת מהפסגות המנטליות בחיי.
לא נורא. מצב הרוח טוב. העלייה מתחילה ב"קיר". קטע קצר של כ 300 מ', בשפוע חזק מאד. בסיור
מקדים שערכנו עם הרכב יעקב מזהיר אותי להוריד פלטה בעיקול שלפני העלייה. אני זוכרת ומבצעת.
מגיעה ל"קיר" ומגלה 5 נשים שנתקעו כי לא הורידו פלטה. נפלה להן השרשרת. איזה כיף! אני לא הכי
גרועה פה! מתחילה ליהנות מכל העסק. עובדת טוב בעלייה. עוקפת כ 100 נשים. רובן בגילי, חלקן
צעירות מהזינוק הקודם. מזג האוויר מצוין. במהלך הירידה הארוכה עוקפות אותי מספר נשים. גם זה
צפוי. מהירות הרכיבה שלי בירידות מזכירה את מהירות השחייה שלי – קצב קקה. ואז מגיע השליש
האחרון של הרכיבה. רולינג הילס. אני נכנסת לקצב בינוני ובמקום לדחוף שומרת כוח.
בתחנת ההזנה אני עוצרת לרגע ואחד הבחורים ממלא לי את הבקבוק הקדמי (לא מחלקים כאן בקבוקי
שתייה כמו באיש מלא). טיק טק טק. מעניין לציין ש- 100% מהמתחרות כאן משתמשות בבקבוק קדמי
גדול. בארץ אני כנראה היחידה שאימצה שיטה זו (לא ראיתי מעולם מישהו נוסף אצלנו). מדובר
בבקבוק בנפח 1.5 ליטר, המחולק לשני תאים לא זהים בגודלם. נפח זה מאפשר רכיבה ארוכה עם שתייה רציפה. אינני יודעת מדוע שיטה זו לא תפסה בארץ.
אני מתבוננת ברוכבות האחרות. מסלול הרכיבה מעגלי כך שאין צפיפות על הכביש. נוח להתבונן
וללמוד. היפניות למשל מדגימות היטב את מבנה השריר האנושי. אין להן טיפת שומן, הן קטנות,
הרכיבה שלהן מוזרה, כפופות מאד קדימה, בקושי מגיעות לפדלים, אך משום מה לא מפגינות ביצועים
מרשימים (וזה מוזר בהתחשב ביכולות המדהימות שלהן בריצה). נושא הקדנס מעניין. כל ספרי הלימוד
מייעצים על סלד 90 או 85 לפחות כיעיל ומשמר אנרגיה. אני לא רואה אף אחת בסלד כזה. להערכתי כולן על אזור ה 75. מה זה אומר? האם הקדנס יורד עם הגיל? האם זו תופעה בקרב נשים בלבד? אינני יודעת. נקודה למחשבה.
דבר מוזר נוסף הוא בעובדה שהכבישים פתוחים לתנועת כלי רכב! לשני הכיוונים!!! אליפות עולם –
והכבישים פתוחים. בחלק מהצמתים אין אפילו שוטרים לעצירת התנועה. מתבססים כאן על המודעות
של הנהגים, על אדיבותם ועל טוב ליבם. אמריקה! פה ושם אנו נתקעות מאחורי מכונית גדולה הנוסעת
בקצב של אחת הרוכבות ולא יכולה לעקוף אותה עקב פס הפרדה. אנחנו מתלבטות אם מותר לנו
לעבור פס הפרדה ומחליטות שכן. המרשלים (פקחי התחרות) עוברים לידינו על הטוסטוסים שלהם ולא
מוציאים כרטיסי קנסות. כנראה שאנחנו בסדר. מעניין לציין שלא ראיתי אף אחת שניצלה את המכוניות לדרפטינג.
.
.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | הריצה
בסיום הרכיבה אני מרגישה טוב ומצפה בקוצר רוח לעליות בריצה. הטמפ' מגיעה ל 30 מעלות בשלב
זה. שטח ההחלפה מרכיבה לריצה הוא סרט הדרכה לטריאתלון. טיק טק טק. הבנות מתנהלות כאילו
הן בתחרות ספרינט (תחרות טריאתלון קצרה מאד בה מבצעים את ההחלפות בשניות ספורות). נכנסות
לשטח ההחלפה עם האופניים ביד, המתנדבים לוקחים את האופניים ואנחנו ממשיכות בריצה יחפות.
השקיות האישיות מונחות על שולחנות ארוכים לפי מספר סידורי. קל למצוא. 5 שניות. ריצה קלה לאזור
הכיסאות בהן מתבצעת ההחלפה. מתיישבות על הכיסא. רק על הקצה שלו. אין זמן. מורידות קסדה.
רוב הבנות שמות גרביים בשלב זה. קשה לרוץ חצי מרתון ללא גרביים. טיק טק טק. גרביים, נעליים
בהכנסה מהירה, מצחייה, משקפי שמש, מספר חזה (בניגוד לנהוג בארץ לא רוכבים כאן עם מספר חזה
ושמים אותו רק בשלב הריצה). מכניסים את הקסדה לשקית ויוצאים לדרך. מאד מאד מהר כל הסיפור.
ביציאה משטח ההחלפה ממתינות לנו בנות עם מתזי קרם הגנה. אנו נעמדות ל 2 שניות עם הגב אליהן
והן משפריצות על הגב והכתפיים. יוצאים לדרך. קילומטר ראשון שטוח ואז מתחילה העלייה הראשונה.
תלולה מאד. אני מתלהבת, מגבירה ו – טאח! נתפס שריר המקרבים ברגל שמאל. בכלל לא ידעתי שיש
שריר כזה. אני עוצרת ומתחילה להכות על השריר. גוש בטון. אחרי כדקה הוא מתרפה ואני מנסה לרוץ.
אוקי. רצה. טאח! נתפס אותו השריר ברגל השנייה. מכה גם עליו. משתחרר. ממשיכה לרוץ ומבינה
שטופ 50 כבר לא יהיה. השרירים מתרפים אך כואבים מאד. בהמשך הם נתפסים לי שוב. באותו מקום.
גם כן בעלייה. חווית הריצה מעניינת בטירוף. העליות קשות מאד, כולן עייפות, חם. הזנת מים כל מייל.
מחלקים מים קרים, קרחונים, ספוגים וקולה. כמעט ואין הצעות לג'לים או אוכל. חם מדי. כולן מתרכזות
במים. לא מעט נשים עוברות להליכה בקטעי העליות הקשים. העלייה מתבצעת בתוך העיר והתושבים
יוצאים מגדרם לעודד אותנו. אני מכירה את העידוד האירופאי ממרתון ברלין ומינכן בהם השתתפתי.
כאן העידוד שונה. אינטימי יותר. חם. אינני יודעת להגדיר את ההבדל במדויק אך משהו פה שונה. מדובר מאמריקאים דרומיים. הם פתוחים, חמים ואדיבים.
Yeah….you can do it"" , הם צועקים במבטא דרומי ארוך, ומוסיפים –
"You are better than our government"…
כל פעם שאחת הנשים עוברת מהליכה לריצה בקצה העלייה הם מוחאים כפיים. "You look good" הם
צועקים למרות שאנחנו נראות רע מאד… ממש סחבקייה פה. ילדים קטנים צועקים לי "Go Sonya Go Israel". מחממים את ליבי.
ברור לי שמיקומי לא טוב ושאכזבתי את כל הסובבים אותי אבל איכשהוא אני נהנית מהריצה. שרירי
המקרבים כואבים ולא מאפשרים לי להגביר אך בניגוד להרגלי אינני מדוכאת מכך. באחת העליות אני
עוקפת מתחרה אמריקאית. "one hill one bridge" – היא ממלמלת. איזה משפט יפה. היא צודקת.
נותרה עליה אחת וגשר אחד. גשר מעל נהר הטנסי, אורכו כקילומטר והוא מייאש למדי כי לא קורה בו
כלום. אין עליו מעודדים, אין חלוקת מים, והנוף קבוע – נהר מימין ונהר משמאל. קשה.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | קו הסיום
בשלב הריצה אני פוגשת את החבורה שלי מספר פעמים. שרון, רז, שמואל, יעקב, אלי. צועקים,
מעדכנים במיקום, מעודדים. כולם טסו לכאן אלפי קילומטרים רק בשבילי. לקראת הישורת האחרונה רז
רצה לעברי עם דגל ישראל. אני מתלבטת אם לקחת. אינני בטופ 50. לא נעים לי. המיקום לא מי יודע מה. האם ראוי שאניף את הדגל?
מחליטה לקחת ומניפה. בכל זאת אליפות עולם.
מגיעה לקו הסיום במקום ה 80 וחוגגת חגיגה כפולה. לפני 32 שנים, בשנת 1985, ייצג אחי הבכור, אלי
תמר, את מדינת ישראל באליפות העולם לריצות שדה לנוער, במקצה ל 8000 מטר. היום אני מייצגת
את מדינת ישראל בטריאתלון. גאווה למשפחה!
בקו הסיום מעמיסים עלינו מתנות כולל שוברים לארוחה ובירה. יופי. אוכל תמיד מעלה לי את המצב
רוח. אני נעמדת בתור. השמש קופחת על כתפינו אבל כולן עומדות בשקט ובצייתנות. אמריקה.
מגיעה לתחילת התור ומגלה שזה התור ל…צילומים. נו באמת – בשביל מה זה טוב עכשיו?
עוברת לתור השני. השמש קופחת על כתפינו ועדיין כולן עומדות בשקט ובצייתנות. מסתבר שזה
התור לתעודות הסיום…בסופו של דבר אני מגיעה לאוהל המזון. אין תור! הבחירה היא בין 4 מנות
ענקיות ועסיסיות. אני מנסה להימנע מחזיר ומערבוב חלב עם בשר וניגשת לשלט ה Chiken. שואלת את המגישה "No ham no cheese?" היא מחייכת ועונה
"N o h a m n o c h e e s e d a r l I n g" ועורמת לי חצי קילו פיסות עוף מטוגן עם קילו וחצי
תפוחי אדמה מטוגנים. הצלחת כ"כ כבדה שאני מתיישבת על הדשא. לא מצליחה לקפל ברכיים, שרירי
המקרבים צועקים. מיישרת רגליים ומניחה עליהן את הצלחת. טעים להפליא. אני מסתכלת על הזרם
בנהר, על הססגוניות של אזור התחרות, על מאות הספורטאיות השרועות על הדשא, על הגברים
המתוחים שבאו לצפות בנו ולהתכונן לתחרות שלהם מחר, על יקיריי שעומדים מחוץ למתחם ומחכים לי – ואני מאושרת. כמה ענוג הוא הרגע הזה.
אליפות העולם, חצי איש ברזל | הביקורת העצמית
ורק שתי שאלות נותרו פתוחות – האם יכולתי יותר טוב?? והאם היה שווה?
לגבי השאלה הראשונה התשובה היא כן. ההאטה בחלק השני של הרכיבה עלתה לי בכ – 5 דקות.
העצירות במהלך הריצה עלו בכ- 3 דקות נוספות. 8 הדקות הללו הן ההבדל בין מקום 80 אליו הגעתי
למקום ה 50 אליו תכננתי. האם זה נכון לחשוב כך? לא ולא!!! ואולי גם האחרות טעו את הטעויות שלהן?
ואולי גם להן נתפס השריר? הנטייה לחשוב מה היה אילו היא מחשבה של לוזרים. אינני לוזרית. ביום הנתון הייתי שווה מקום 80 בעולם. אין אילו ואין מה היה אם.
יתרה מכך. האם יש לי את היכולת להגיע לטופ 30 למשל? אולי. נדרש שיפור של כ 15 דקות. אפשרי.
ומה עם טופ 20? לא. בוודאות לא. הן פשוט הרבה הרבה הרבה יותר חזקות ממני. (אולי זה בגלל שהן אוכלות צ'יפס). גם אם אזכה בלוטו, אפסיק לעבוד ואתאמן כל היום לא אגיע אליהן. הבנות הראשונות בגילי רצו את חצי המרתון ב 1:32
שעות (כמו תוצאת השיא שלי בחצי מרתון). אבל הן עשו זאת ב – 32 מעלות, במסלול של עליות קשות
מאד, אחרי רכיבה חזקה של כ -3 שעות ושחייה מול הזרם בנהר. תוצאה זו שווה לפחות ל- 1:20 בחצי מרתון
"נקי". בעיניי זו תוצאה פנומנלית. אינני בטוחה שיש בארץ 5 רצות שמסוגלות לרוץ כך. רצות. לא טריאתלטיות. ולא בגיל 45 פלוס!!!
עם התוצאה שלי בתחרות הייתי מתמקמת במקום ה 40 בקבוצת הגיל הבאה (50-54), במקום ה 120
בקבוצת גיל 40-44 ובמקום ה 160 בגילאי 35-39. הכל הגיוני, תואם, משקף את המציאות המרה.
לא. אנחנו לא בטופ העולמי בחצי איש. המראה לא משקרת.
אבל! יש ללמוד מהטעויות, יש להשתפר בנקודות החלשות, יש להפיק לקחים מכל מה שראינו שם –
אני כמשתתפת ויעקב כצופה. קללת השחייה מאפיינת את מרבית הספורטאיות המובילות בארץ
בגילאים המבוגרים. אבל אנחנו דור המדבר. נכחדות לאט לאט. הצעירות יותר כבר לומדות לשחות.
כולי תקווה שלא תחווינה את מגרש האופנים הריק לעולם….
אליפות העולם, חצי איש ברזל | עם המאמן והדגל הדגל
אליפות העולם, חצי איש ברזל | האם היה שווה?
אז היה שווה או לא? כן. כן. כן. ספר הלימוד בטריאתלון הוא גדול.
5 שנים של אינספור תחרויות בארץ לא לימדוני כמו שתי תחרויות בודדות בחו"ל. לא בגלל
שהן בחו"ל אלא בגלל שאלו התחרויות ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ואליהן מגיעים המשתתפים המנוסים והחזקים ביותר.
אני חשה שהיה לי הכבוד להצטופף בחברתן של החזקות והמקצועיות ביותר, להתבונן בהן וללמוד.
יצאתי מהורהרת, ומלאת מוטיבציה להמשך דרכי. בשנה הקרובה אכנס לקטגוריה 50-54. לא אהיה כבר המבוגרת שבחבורה אלא הצעירה שבהן. זהו הבדל מהותי.
מי ייתן ויחד עם יעקב נצליח להשכיל ולפתח את יכולותיי בעקבות ההתנסות האחרונה. אני מחכה בקוצר רוח כבר לגיל 50
האישה היחידה בהיסטוריה שמחכה לגיל זה….
צילומים: שרון פרל ושמואל אריאלי, אתר התחרות.
—–
אם בא לכם לפרגן או לשאול שאלות, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות
.
