תחרות הישראמן | כל דבר בעיתו. עברו כמה חודשים טובים מאז כתיבת הטור האחרון. לפני כמה ימים, בזמן שחייה בים, החלה להתגבש לה הכתיבה. הכי כיף לחשוב בזמן שחייה בים. כלומר, אם מדובר בשחייה לנפש, ארוכה כזאת, משחררת ולא שחייה שבה רק חושבים "איך אפשר להמשיך לנשום בקצב הזה"…… זה פתאום מגיע. הרעיון הכללי, המילים שמתחברות למשפטים והתחושה הזו, שאני כבר ממש רוצה להגיע למחשב, כדי לא לשכוח שום דבר. יחד עם זאת,, הייתי בתוך הים וכשאני בים – אני רוצה להישאר שם. כל דבר בעיתו…
אז כנגד כל התחזיות שלי, לא היה ישראמן השנה. לא ישראמן ולא עוד איזה תחרות או שתיים שהייתי
רשומה אליהן. ולא מבחירה. אילוצים. נאלצתי להפתיע את עצמי. לא הפתעות טובות, מהסוג שאני
אוהבת – ואני ממש ממש אוהבת הפתעות. הפתעות אחרות, שהכתיבו הנסיבות, ששורשיהן נעוצים יותר משנה אחורה.
למה הפתעות? כי מי שמכיר אותי יודע, שיש לי תכנית חומש. הכל מתוכנן ודוח הביצוע דיי תואם אחד
לאחד לתכנון. הצעדים הם רק קדימה. מבחינתי, לא יכול להיות שיהיה צעד לאחור כמו ביטול
השתתפות בתחרות מתוכננת. יחד עם זאת, תמיד יש פעם ראשונה. בהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי, שדווקא ההשתתפות תהיה ההתמודדות. והניצחון. והוכחה שאני לא מוותרת.
תחרות הישראמן | הפער בין מה שרוצים למה שצריכים
לפעמים יש פער בין מה שרוצים לעשות לבין מה שצריכים לעשות. הבנתי, שעדיף לי לשחרר את
המושכות הפעם. בלית ברירה. זה לא פשוט לשחרר את המושכות למי שרגיל להחזיק אותן טוב טוב
וחזק בשתי ידיים, למי שאף מהמורה או אבן על הדרך לא גורמות להרפות מהמושכות. מישהו שיבש
לעגלת הסוסים שלי את הדרך. אני החזרתי אותה למסלול. זה לא היה פשוט להחזיר את העגלה
ואת הסוסים למסלול. קשה להשתחרר ממחלקת לב. אם בכלל. לא כשהלב מתפקד כמו כדורים
בשולחן ביליארד, עפים לכל הכיוונים. אז אני כבר לא בונקר כמו שהייתי. ואם מישהו חושב שהיום אני בונקר, אז תארו מה היה לפני – בשבי הסורי לא היו מצליחים להוציא ממני.
השבוע חברה שאלה אותי: את קולטת שעשית איש ברזל? כל השעות האלה?… עניתי לה: ברור שאני
קולטת. זה היה האתגר הכי קליל שהתמודדתי איתו בשנה הזו (מבלי חלילה להמעיט בערך העניין).
יחד עם זאת, זה לא סותר את העובדה, שברגע שחוצים את קו הסיום, מרגישים על גג העולם.
מרגישים כל יכולים. הרגשה, שאין דבר שלא נוכל לו. עד ש….. עד שמישהו שובר לך את הלב וגם
את/ה לו. כי זה הדדי. השבירה. ואי אפשר להבין שום דבר. "תעשי שוב איש ברזל?" היא שאלה.
"ברור שכן" עניתי. "אין שאלה בכלל". אמנם, ששואלים אותי עכשיו למה אני מתאמנת, אני עונה,
שאין איזשהו יעד רשמי באופק. כרגע אני חוזרת למסלול, לשגרת אימונים. זו השגרה שלי, גם אם למתבונן מבחוץ אני לא ממוקמת הכי טוב על סקאלת השפיות. הכל יחסי.
תחרות הישראמן | עברתי לבית חדש
עברתי לבית חדש. הבית החדש צבוע כולו בצבעים של כחול ותכלת. כמו הצבעים של הים, שאני כל כך
אוהבת. המעבר לא היה ישיר. היו חודשיים של "תקופת הפשרה". חודשיים של בעיקר שחייה, מעט
ריצה ואף לא דיווש אחד על האופניים. לא ברור לי איך לא דגדג לי בכלל להוביל את ישבני לכיוון
אחד משני האוכפים. חודשיים, שיותר ימים במהלך השבוע היו יקיצה טבעית מאשר ימים עם כיוון
של שעון מעורר. חודשיים, שכנראה הייתי צריכה יותר לעכל. כל מיני עיכולים. כנראה שזו לא קלישאה שכל דבר בעיתו. והעת הגיעה.
עוד לפני, ידעתי, שהבית החדש יהיה "תפור" עלי. ואכן, הבית החדש "תפור" עלי. חודש עבר מאז
חזרתי לשגרת אימונים מסודרת, על פי תכנית. איזה כיף זה חזרה לשגרה. ועוד כשהכל סביב חדש
ומרענן. חזרתי להחזיק במושכות. טוב טוב בשתי ידיים. ואם בעתיד אני אצטרך להרפות מעט את
האחיזה בהן, יהיה זה מבחירה שלי ולא מאילוץ. אפילו חזר לי החשק לקחת חלק בתחרות. מה
שאומר שאולי בעוד חודש, אחד-עשר חודשים מאז התחרות האחרונה – איש ברזל, אמצא
את עצמי עומדת על קו הזינוק בחיפה. אולי… הלילה כבר חלמתי, שבבוקר התחרות אני פתאום מחליטה להשתתף, ואין לי לא נוזלים ולא ג'לים ולא כלום וגם החליפו בין הריצה והרכיבה… כנראה שאף פעם לא מפסיקים לחלום חלומות כאלה.
תחרות הישראמן | כל דבר בעיתו
כל דבר בעיתו…אז נכון, שכנראה יש דברים, שאי אפשר לזרז או להקדים את זמנם. יחד עם זאת,
הגבינה חייבת לזוז. דפנות הקופסה צריכות להיפרץ. גם אם רגילים. גם אם יש עשרות שנים
מאחור. כדי להרגיש שלמים. אחות אוסטרלית בשם ברוני וור, שמטפלת באנשים על ערש דווי,
הוציאה ספר, על סמך שיחות שניהלה עם אותם אנשים. בעיקר שוחחה איתם על מה היו עושים
אחרת או על מה הם מתחרטים. רבים מהם היו תקועים בהרגלים ישנים ופחדו משינוי. רבים
התחרטו על כך שלא היה להם אומץ להיות נאמנים לעצמם והם נשארו נאמנים דווקא לציפיות
של אחרים מהם. בשורה התחתונה, רבים האנשים, שבערוב ימיהם, מצטערים יותר על דברים
שלא עשו מאשר על דברים שעשו… מה שבטוח – אני לא אתאים לספר הזה. אני יכולה לחשוב על לפחות עוד אחד (בטוח יש יותר), שהייתי רוצה שלא יתאים לספר הזה.
>>> עוד בספורטלי
