תחרות איש ברזל ישראמן 2016
….Here we go… Again
דגדג לי לחזור לכתוב. נראה לי שהיה זה ב פורט טו פורט, שאחד החברים מהים אמר לי שכבר הרבה
זמן לא כתבתי משהו. הוא צדק. כנראה, שהכתיבה היא גם איזשהו סוג של תרפיה. רציתי לכתוב.
הייתי צריכה, אבל לא ידעתי על מה. לפני כמה ימים כתבתי לטלי: "בא לי לכתוב ואין לי מושג על
מה" טלי ענתה לי: תמיד יש על מה לכתוב. החיים שאחרי הברזל. העניין הוא, שמבחינת הספורט לא
היה לי משהו ייחודי אחרי התחרות. לא וואקום, לא נפילה. כל האימונים המשיכו בשגרה. החשק להתאמן היה שם ובכלל היה טוב. רק טוב. וכשטוב, אז הכל טוב. ועפים על הכל. עפים.. עפים…
דווקא לאחרונה אני צריכה להילחם. להיאבק על כל השכמה לאימון. יודעת, שהספורט הזה הוא חלק
ממני. שלא יכולה לוותר גם אם קשה. שאם אחרוק שיניים ולא אוותר, אז הוא יחזיר לי חזרה באותו
מטבע. ואם לא מוותרים, אז יש גם פירות פה ושם. כמו אימון הרכיבה השבוע. בפלטון קטן עם שני
חזקים ביותר. מחזיקה איתם כל האימון. כולל הובלה מתחלפת. אני והשותף שלי! כמו הרץ הוירטואלי
בגארמין.. רואה אותו. רוכב לצידי, גלגל מול גלגל. 4 גלגלים אבל מרגיש כמו זוג אופניים אחד.
אותו ה zone, דיווש זהה, החלפת הילוכים חופפת. בלי לתאם בכלל. פפפפפפ… איזה אימון חזק. חזק כמו השותף. קטנה, איך אני גאה בך על ההובלה.
Here we go again. בדרך לישראמן, הכוונה. עוד 15 או 14 שבועות. אני לא בתקופה הכי מפוקסת. אז זו
בערך הספירה. משהו כזה. בכל זמן אחר בטח הייתי יודעת בדיוק כמה שבועות וכמה ימים. והייתי
מנדנדת כל יומיים-שלושה: נו מתי כבר מתחילים? ונענית שאנחנו כבר שם, שהכל נבנה שלב שלב-שלב
ולא פתאום מתחילים באיזשהו יום. זו תהיה הפעם הרביעית ברציפות שאעמוד על קו הזינוק
בישראמן באילת. חצי איש, כן? לא מלא. עדיין לא איבדתי את זה לגמרי. למרות שדווקא היה מתאים השנה לאבד את זה לגמרי. עכשיו.
כבר מזמן הגעתי לתובנה, שאחד המאפיינים של ספורטאי LD הוא עמוד שדרה "גמיש", שלא לומר חסרי
עמוד שדרה. היה זה רק שנה שעברה, מטרים ספורים לפני משפך הסיום בחצי איש באילת, שנשבעתי
בערך בכל דבר בעולם, שאין מצב שבשנה הבאה אני נרשמת ו/או משתתפת שוב. אז נשבעתי… אז מה?….
זוכרת לגמרי את הריצה בשנה שעברה, איך לא עברו המטרים בשעון, איך עברתי להליכה בפעם
הראשונה ever בתחרות. זוכרת איך קיללתי. המכנס שנקרע בתחילת הריצה באיזור הירך הפנימית
וגרם לשפשוף ברמה כזו ששבועות אחרי עדיין הלכתי ברגליים פסוקות, עד שהאיזור החלים…
והנה, עוד לפני שהסתיימה ההרשמה המוקדמת, כבר הייתי רשומה שוב. הנאה. אתגר. קושי. סבל.
סיפוק. הכל מתערבב לאיזושהי תמיסה, שהיא כבר חלק ממני. כולי תקווה, שהתנאים השנה יהיו דומים
לאלה של לפני שנתיים ולא לאלה של פני שנה. כן, כן, ברור שתמיד יכול להיות גרוע יותר.
אז מה היה מאז תחרות איש הברזל ביוני ב"ארץ הלגו"?…
הטור הראשון בבלוג "בדרך לארץ הלגו" החל במשפט: מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם
הראשונה?… ואוו! אפשר למלא מחברת עם כל אותם דברים שעשיתי מאז בפעם הראשונה.
חודשים עמוסי חוויות ראשונות. בספורט, אבל לא רק… איש ברזל בפעם הראשונה (ובטוח לא
האחרונה), שתיתי קפה שחור בפעם הראשונה וגם וודקה גרייגוס בפעם הראשונה, קיבלתי
כל מיני החלטות בפעם הראשונה, קמפינג עם הילדים בפעם הראשונה ועוד כמה פעמים
מאז ועוד כל מיני דברים, שלא כולם יכולים לעלות על הכתב. וואו! מלא פעמים ראשונות. מלאאאאאאאא!!!
>>> עוד בספורטלי
> 10 שאלות שכל רץ מתחיל שואל
> ממשיך לרוץ – כוחה של אהבה אליה ולריצה
אז אני לא בטוחה מה מטרת הכתיבה.. כיף לשתף. "להפיץ" את הסיפוק של היציאה מאזור הנוחות,
שאפשר לשלב חיים וילדים ועבודה ושינויי סטטוס. שבשורה התחתונה הכל עניין של החלטה. נחמד
לשמוע, שהחברים אוהבים לקרוא ואולי אפילו מצפים לעוד, לטור הבא. נעים תמיד לחזור אחורה,
לקרוא ולהיזכר בכל מיני חוויות, קשיים, אתגרים שעברנו. אולי לטפוח לפעמים לעצמי על השכם על
ההתמודדות – היו, יש ויהיו תמיד לא מעט לאורך הדרך. מעניין ומשעשע לעיתים לקרוא תגובות
שכותבים, אם של מי שבתוך העניינים ומבין את ה"שיגעון" ואם של מי שמבחוץ, שבטוחים שבסולם
השפיות אני דיי בנקודת קיצון. וגם לדעת, מבלי לקרוא, תגובות של מי שלא כותבים, אלא רק חושבים. קטנה, כתבת חזק.. אבל היית יכולה "לחתוך" קצת…
