תחרות איש ברזל דנמרק – הסוף! מאת: אלית אילן

האמת שזה קצת צובט בלב לכתוב את הטור האחרון בבלוג הזה. אני דוחה ודוחה את הכתיבה אבל
המעגל שנפתח צריך להיסגר. אני חושבת שהמילה "דנמרק" היתה המילה שאמרתי הכי הרבה בשנה
האחרונה. דנמרק, דנמרק, דנמרק, מה יהיה בדנמרק, אחרי דנמרק, דנמרק… בהמשך לטור הקודם,
אני יכולה לומר בוודאות, שלהתחרות בטריאתלון ארוך בתחרות איש ברזל זו המתנה השווה ביותר
שהייתי יכולה להעניק לעצמי ליום ההולדת. השווה ביותר!!! היה זה כמעט שבוע רצוף של הנאה צרופה
(למעט חלקי זמן כאלה ואחרים בתחרות שאספר עליהם בהמשך, אבל זה באמת בטל בשישים).

תחרות איש ברזל דנמרק 2015

יצאנו לשדה התעופה בלילה שבין שלישי לרביעי. אוטו עמוס ומלא מזוודות ומזוודות אופניים. נפגשנו
בנתב"ג וכצפוי, האנרגיות פשוט אי שם למעלה. חיבוקים ונישוקים ותמונה קבוצתית ראשונה, שברור
שהיא רק סימן לבאות…הטיסות עברו בנעימים וכל המטען הגיע כאמור בשלום. הגענו ל Billund
הקרירה והנעימה בשעות אחה"צ. המלון ומרכז העניינים של התחרות במרחק 7 דקות נסיעה משדה
התעופה. Billund  הזאת היא דיי חור, עיירה קטנה ונחמדה ותו לא. במלון קיבלנו מסדרון כמעט רק לנו,
התארגנו בחדרים ויצאנו לאסוף את ערכות התחרות צ'יק-צ'ק ללא תורים. המשכנו את הערב בהרכבת
האופניים והלכנו לאכול. סיימנו את היום בתדריך של אסף ופרשנו לישון כשהשעון הראה כבר כמעט
חצות. שעות האור שם הן פשוט תופעה מדהימה. מחשיך לחלוטין רק אחרי חצות ולפני 3 כבר מתחיל לעלות השחר מחדש. זה
פשוט וואו.

חמישי בבוקר משכימים די מוקדם במטרה להגיע לאגם, שם מתחיל הטריאתלון , הנמצא מרחק 90
ק"מ, בשעה הדומה לשעת הזינוק. הגענו לאגם ,השמיים אפורים, קרירות קרה, החלפנו לחליפות
שחייה, שני כובעי שחייה ולמים. האגם בטמפ' של 16 מעלות. לא משהו שלא שחיתי בו, אבל עדיין
טמפ' שהיתה פה בארץ רק ימים ספורים השנה. כבר עם הכניסה למים, מרגישה שכפות הרגליים
עוד רגע ניתקות מהגוף. לא קרה לי מעולם. פשוט שוק של קור. שוחים כמעט חצי שעה ויוצאים
מהמים. האגם דיי צלול, אבל במקרה זה אולי היה עדיף לא לראות את הקרקעית, שנראית כולה כמו חנות קטנה ומטריפה.

חוזרים למלון על דרך 90 הק"מ הראשונים של מסלול הרכיבה. הנופים מ דה י מ י ם! הכל ירוק, מרחבים
אינסופיים, בדיוק כמו באגדות. בהמשך היום יוצאים לרכוב קצת על החלק השני של מסלול הרכיבה,
המורכב משני סיבובים של 45 ק"מ סביב העיר ולאחר מכן יוצאים לריצה עם חולצות מירוץ ה ALS,
שהתקיים במקביל בארץ. מסיימים את היום במסיבת פסטה ובשישי סופסוף השכמה ללא שעון.

ארוחת בוקר מאוחרת, בצהריים תדריך של המארגנים ובהמשך היום נוסעים שוב להרנינג, העיר בה
נמצא האגם ושטח T1, על מנת להפקיד את האופניים. הכל מתנהל בסדר מופתי. האופניים על משאית,
אנחנו כל אחד עם גלגל קדמי באוטובוס. מגיעים, מפקידים אופניים וקסדות וחוזרים חזרה למלון.
סידורים אחרונים אחרונים ולפני 21:30 אנחנו כבר ישנות עמוק. מאחר והשאטל יוצא בשעה 4:00,
השכמנו בשעה הלא כל כך ידידותית 3:10… כשהשעון צלצל, היתה זו הפעם הראשונה לגילוי של
התרגשות פיזית כלשהי, כשמעין רעד עבר בכל הגוף. היום הגדול הגיע. מקלחת, התלבשות,
משהו קטן לאכול וצועדים כולם יחד לתחנה של השאטל, מרחק של 10 דקות הליכה.

תחרות איש ברזל דנמרק – מתחילים!

בחוץ קרירות נעימה. באוטובוס חום איימים מהחימום. כל הרווית הרקמות שעשיתי משך הימים שלפני
התחרות פשוט התאדתה שם. החליפה כמעט נמסה עלי. הזויים הדנים האלה. 4:45 ואנחנו בשטח
ההחלפה. כל ההתארגנויות הרגילות של בוקר תחרות ונשאר עוד מלא זמן. שני ביקורי שירותים
שהוכתרו בניצחון, קצת איזוטוני והשעון ממשיך לתקתק. לא נראה לי שאני קולטת. 15 דקות לפני
זינוק הטריאתלון לוקחת ג'ל. אנחנו הזינוק השלישי אחרי שני זינוקי ה PRO.

נכנסים למים ושוחים לנקודת הזינוק. המים קרירים, אך קרירות סבירה בהחלט. לגמרי לא אותה
טמפרטורה של יום חמישי. שני ימי השמש שהיו העלו את טמפרטורת האגם בלפחות 2 מעלות ואני
ואני מניחה שגם האדרנלין תרם את חלקו. השחייה היתה ממש בסדר. כיף לזנק בזינוק קטן של פחות
מ 30 נשים. 2 הקפות של האגם יש לנו. מסיימת את ההקפה הראשונה ולפני היציאה לסיבוב חזרה למים,
מזהה תו"כ הנשימה את משתתפי החצי (שהזינוק שלהם היה כמעט שעתיים אחרינו) עומדים על המזח
ומעודדים. ביציאה מהמים גם שומעת אותם ומספיקה לנפנף לשלום. היה כיף לשמוע אותם. חוזרת
למים להקפה שניה הפעם מעט קצרה יותר. נהנית מהשחייה, שוחה ממצוף למצוף (לגמרי יש מה
ללמוד בתחרויות אצלנו על תזמון הצבת המצופים, המרחק ביניהם וכו.) וקשה להאמין אבל השחייה
נגמרת. בדרך לתיק של T1 משתטחת אפיים ארצה בסיבוב. למזלי ללא כל נזק. אוספת את התיק
ויאללה לאוהל להחליף. 10 דקות החלפה החל מהיציאה והמים ועד המעבר על השטיח ביציאה לרכיבה. סביר.

מתחיל החלק הארוך ביותר בתחרות הטריאתלון. ועוד איזה ארוך! מזג אויר נעים. נופים מדהימים, הכל
ירוק, בתים כמו באגדות, פשוט לבלוע את הנוף בעיניים. ללא שובע. זה מה שחשבתי אז. בהמשך זה
היה קצת אחרת… 90 הק"מ הראשונים עוברים, רוכבת אוכלת ושותה לפי פרוטוקול תזונה. הכל תורגל
באימונים. גשם מתחיל לרדת איפשהו בשליש הראשון של הרכיבה ונמשך בערך חצי שעה. יהיה עוד
הרבה זמן להתייבש מחדש רק שהשמיים מעט אפורים ולקח דיי הרבה זמן עד שיצאה השמש לחמם קצת.

בתחנת התזונה הראשונה מפספסת היכן להיפטר מהבקבוק הריק (מסתבר שהיה מדובר בארגז קרטון
קטן) ומוצאת את עצמי רוכבת עם בקבוק ריק בתוך החולצה מרחק של 40 ק"מ עד לתחנה הבאה.
למרות תרגול התזונה לאורך כל האימונים, בחטיף האנרגיה הרביעי כבר קצת מתחילה להרגיש שלא בא
לי עליהם יותר. בלשון המעטה. ממשיכה לאכול דיי בכוח. מנסה יותר להמיס אותם בפה ופחות ללעוס. בלית ברירה.

מלבד הגשם בתחילת הרכיבה, זכינו גם לרוח פנים בחלק דיי גדול של הרכיבה, בעיקר בשתי ההקפות
של ה 90 ק"מ האחרונים. המרחק הזה פשוט לא נגמר. בשעה החמישית כבר שום דבר בנוף לא מעניין
יותר. העייפות מתחילה להשתלט והמונוטוניות מגבירה אותה. תוהה למה אי אפשר היה להגדיר ש 150
ק"מ הם מרחק מספק לאיש ברזל. מנסה להקל קצת מנטאלית ומסתכלת כל פעם קדימה רק על 5 הק"מ הבאים. קצת קצת עוזר. זה באמת לא נגמר.

תחרות איש ברזל דנמרק 2015 | סוף האופניים

לא מאמינה כשמסתיימת הרכיבה והשעון מראה 180 ק"מ. כשהרגליים נוגעות בקרקע, נדמה לרגע, שהן
שכחו בכלל איך ללכת, לא כל שכן לרוץ עכשיו. ועוד 42 ק"מ….מוסרת את האופניים, עוברת בתיקים
ולוקחת את התיק שלי 1511 ושוב לאוהל ההחלפה. קצת נדהמת מנפיחות הבטן שצמחה לה בשעות
האחרונות, משהו כמו חודש חמישי-שישי. טל, שיחד איתי באוהל, מסתכלת בתדהמה… מחליפה לריצה
ולפני היציאה מבקרת פעם ראשונה בשירותים. אז לא ידעתי שתהיה זו פעם ראשונה אך בכלל לא
אחרונה. הביקור בשירותים הוכתר בהצלחה והבטן חזרה להיות חודש שני-שלישי. במפתיע הרגליים
קלילות ואין את הכבדות הרגילה של תחילת ריצה אחרי רכיבה. רק הבטן לא מפסיקה להציק. עוד לפני
תחנת ההזנה הראשונה אני כבר מבקרת פעם נוספת בשירותים.

מסלול הריצה הוא 4 הקפות של 10.5 ק"מ כל הקפה. בסיום כל הקפה מקבלים צמיד. הקפה דיי נחמדה
ומגוונת. למעט 1200 מטרים מעצבנים שנכנסו לתוך מסלול של מרוצי סוסים. היו לי שתי מטרות
שהצבתי לעצמי בריצה. האחת, לא לעבור להליכה והשנייה, לשמור על אנרגיות טובות לאורך כל הריצה.
שוב, כמובן במגבלות של התנאים, התקדמות התחרות, הבטן וכו. ההקפה הראשונה עוברת יחסית
סביר. שוב, הכל כמובן במגבלות הבטן. גם ההקפה השנייה. בק"מ ה 20, אחרי בערך שעתיים ריצה,
מתחיל שוב גשם. שלא לומר גשם שוטף, הממשיך כשעתיים רצוף. ואני רק רוצה שהבטן תפסיק להציק
לי. היו עוד עצירות שירותים לאורך המסלול. לדעתי סה"כ 5-6 ביקורים ובתרגום לזמן חושבת שהוסיף בערך 10 דקות לזמן הריצה, אולי מעט יותר.

תחרות איש ברזל דנמרק 2015 | ריצה

הגשם הופך את הריצה בהקפת הסוסים לסיוט. כל המסלול הופך לטובעני והמעבר על שטיח הצ'יפים טומן בחובו ריצה בתוך בריכה קטנה. לא ברור מה הם חשבו לעצמם… בק"מ ה 32 בערך מקבלת החלטה להפסיק לאכול ולשתות. בלית ברירה. לא הייתי מסוגלת להכניס שום דבר יותר לבטן. הגוף היה כבר דיי מותש אחרי 12 שעות של מאמץ והעייפות השתלטה עלי לגמרי.

לאורך הריצה, זוכה בחלק קטן של כל הקפה לליווי רכוב של עופר, חבר מהקבוצה, שלקח חלק בשלשה ורכב 180 ק"מ. תמיד נחמד ומעודד לפגוש לאורך המסלול אבל בהקפה הרביעית, כשכבר הייתי במצב דיי מעוך, מותשת, ללא יכולת להכניס אנרגיה, הליווי בחלק הזה היה פשוט דחיפה רצינית. לא הכי זוכרת מה היה שם. לקראת סוף הסיבוב הרביעי בקמ ה 38 בערך, אני כבר ממש מנקרת תוך כדי ריצה. עיניים חצי עצומות, בטן כאובה, עוד עצירה בצד הדרך (עצירה שמהווה פסילה מאחר ולא בשירותים) והגעה אחרונה לסוסים שוב פעם. אין לי מושג באותה נקודת זמן איך אני רצה שוב בתוך המסלול המעאפן הזה, שהכל פשוט בוץ טובעני שם (את זה אני כן זוכרת שאמרתי לעופר, שאין לי מושג איך אני שוב נכנסת לרוץ בסוסים והוא כמובן עודד ותמך ואמר שזה כבר ממש הסוף). רק יודעת שביציאה מהסוסים נשאר קצת יותר מקילומטר. וזהו. ושאז אני אקבל את הצמיד הרביעי ולא אפנה ימינה לעוד הקפה, אלא אקח את הנתיב השמאלי המוביל לשער הסיום. אחד הרגעים המשמחים היה לקבל את הצמיד הרביעי.

תחרות איש ברזל דנמרק 2015 | שער סיום

שמחתי שעמדתי בשתי המטרות. לא עברתי להליכה, למעט עצירות שירותים. ובמגבלות התנאים וכו, בהחלט אפשר לומר ששמרתי על רוח טובה ואנרגיות לאורך כל הדרך. מי שראה אותי רצה, רוקדת וקופצת לעבר שער הסיום כשחיוך ענק מרוח על פני, יכול להעיד על כך. היה כיף אדיר לסיים והיה כיף להגיע למסיבה המרגשת שהרימו החברים בשער הסיום. דורון, שעטף אותי מיד בשמיכה הטרמית ואסף שענד לצווארי את מדליית הסיום וכל שאר החברים המדהימים שחיבקו והריעו ודאגו. זה היה אחד משבועות היומולדת הכי טובים ever, אם לא ה – .. כמו שאנחנו נוהגים לומר. זה אולי סיכום תחרות הטריאתלון שלי , אך יחד עם זאת לגמרי תחנה אחת מדהימה באמצע הדרך. תהיינה עוד, כאלה ואחרות. זה בטוח!

—-
בסוף שבוע חגגנו עם החברים שהם ללא ספק משפחה אחת גדולה!

כל שאר התמונות בגלריה, תהנו!