שישי בצהרים, כוס קפה, נותן לקפה שנמצא בכוס מולי, להתקרר לו לאיטו, לחשוב אל עצמו ועל עצמו, מגיש את השפתיים בעדינות, מרגיש, קודם כל את הריח ורק לאחר מכן את החום מתקרב ואז את הטעם, אבל הראש נמצא במקום אחר, המחשבות מתרוצצות בתוך הקופסה כמו גרגרי תירס שנידונו להתפוצץ בתור פופקורן, מרגיש בעיקר מבולבל, לא באמת יודע מה לחשוב או להרגיש, הקפה נוזל לו לחלל הפה, לגרון, מציף את הכל בטעם המיוחד הזה, מר, מעורר, מנסה להסיט את המחשבות לכיוונים אחרים, זה לא באמת עוזר.
החיוך ההוא שב ומופיע כל הזמן בתמונה ההיא בראש. בהתחלה זו חולצה כחולה, טריקו פשוטה, עדינה ויפה, צווארון חתוך-גזור, כאילו, רק בכאילו, מתוכו מציץ צוואר ארוך, חלק ויפה, החולצה שמוטה כאילו ברשלנות, רשלנות מכוונת ללא ספק, לעבר הכתף, חושפת מעט, חושפת הרבה, כתפיית החזייה הלבנה מציצה לה משם, מתחת לבד הכחול, רומזת, לא הרבה יותר מזה ובכל זאת, זה יפה, הצוואר ממשיך לו למעלה, שפתיים קטנות, מתוקות שבא לטעום, מעטרות את הפנים, חשוקות מעט, שיניים לבנות בוהקות מאחוריהן, פנים חייכניות שאי אפשר לפספס, אין הרבה חיוכים כאלה, אמיתיים, יפים.
הפנים היפות הופיעו שוב בזמן הריצה, בהתחלה במחשבות, תוך כדי התעלמות ממימד הזמן או המרחק. לא קורה הרבה שאני יוצא לרוץ ללא שום כוונה. נותן ללב לקחת אותי לאן שהוא רוצה, להוביל את הרגליים, להגיד להם לאן, ימינה או שמאלה, צעד רודף צעד בשבילי החול, הזיעה ניגרת, הגופייה נדבקת אל הגוף, אות למאמץ שאני משקיע ואולי סתם בגלל הלחות, השרירים ברגליים עובדים קשה אבל הנשימה קלה משהו, המחשבות בכלל לא כאן איתי.
הדבר הראשון שאני מבחין בו מרחוק הן נעלי ריצה ורודות שנותנות לי הבזק שמחזיר אותי למציאות, ממשיך בקצב וזה פתאום הופך לאמיתי, כבר לא רק במחשבה, אלא במציאות, ברחוב, על השביל, אל הנעליים מחוברות זוג רגליים חלקות, מיוחדות שמסתיימות במכנסוני ריצה תואמות בצבען לנעליים, טי-שירט בצבע שחור סוגרת את החבילה היפה הזו, אין ספק שנעשתה פה מחשבה לפני היציאה לריצה.
חיוך גדול וכל כך מוכר מקבל את פניי מרחוק ומתקרב אליי, הזיהוי מושלם, מפסיק לנשום לשנייה או שתיים, מחייך אל מול החיוך שמגיע מולי, אליי, לשנינו ברורה הסיטואציה, המקריות כביכול, היא ידעה בדיוק את מסלול הריצה שלי ואת משך הריצה, איו מקריות בדברים הללו, כך אני חושב לעצמי לאחר מכן, בינתיים נהנה מכל שנייה חטופה שכזו, לידה ומולה, שתי מילים מוחלפות בינינו, לא צריך הרבה, חושבים ומרגישים יחד ולבד, זה מספיק, ממשיך את הריצה, אולי הייתי צריך להפסיק, אולי לא, לא עצרתי, המשכתי, ממשיך ליהנות מהרגע, מהמחשבות על הרגע ההוא.
האנרגיות חוזרות אל הגוף, קליל משהו, הרגליים ובעיקר הלב ממשיכים את המשיכה של הגוף, בין שבילי העפר, קצת בוץ והרבה קוצים, לא ממש מפריע לי, הראש לא פה, הוא לא איתי, יש לו חיים משל עצמו, המחשבות כמו עפיפונים, משייטים להם אי שם בחוסר רציפות וכוונות, החיבור היחיד שמחזיק הוא הצוואר, לא הרבה יותר מזה.
מגביר את הקצב בקילומטרים האחרונים, נותן ללב קצת להתאפס, להשתגע, הנשימה הופכת למעט קצרה יותר, מנסה להדביק את הקצב במשחק הזה שבין הרגליים והלב, הזיעה נוזלת מהמצח אל כל הגוף, ריצה אביבית או קייצית, משחררת הרבה דברים מהגוף, שהתגעגע להרגשה הזו, מסתגל מהר למצב.
הקפה בכוס השקופה שלפניי התקרר מזמן, איבד את הטעם, בית הקפה הכל כך מוכר הזה נותן תחושה טובה, המחשבות שלי לא בורחות מהקירות שסוגרים פה מסביב, דני רובס שר אל אהובה ישנה שהוא רוצה לחבר קרוב קרוב ואני חושב, חושב, לא מפסיק את המחשבות.
