מחשבות בדרך לישראמן | מאת: אלית אילן

.
מחשבות בדרך לישראמן – התלבטתי ארוכות לפני שחרור הטור הזה לאוויר. התלבטות בגלל
ההיחשפות. כל מי שכותב, שלא למגירה, בוחר במודע להיחשף במידה מסויימת. בחירה להיחשף,
אחרת הכתיבה אינה אמיתית. הבלוג הזה החל לפני שנתיים, אולי קצת יותר ומאז, הכתיבה בו סובבת
סביב הדרך, היעדים, האתגרים, החוויות ומטבע הדברים גם קצת מעבר, כי העיסוק בתחום הזה
(בכוונה לא כתבתי תחביב, כי לדעתי זה "קצת" מעבר) הוא חלק עיקרי ובלתי נפרד מחיי השגרה והלא-שגרה שלי.

בשבועות האחרונים יצא לי לחשוב לא מעט על המקום בו אני נמצאת היום בהשוואה להיכן שהייתי
לפני שנה. מקום שהוא הרבה מעבר למקום הפיסי. היכן אני נמצאת היום גם בהיבט של העיסוק הזה
וגם בהיבט של דברים אחרים שקשורים. ההשוואה הזו התחדדה עוד יותר, כשחזרתי לקרוא מה כתבתי
לפני שנה וקצת, בנקודת הזמן הזו פחות או יותר, לקראת הישראמן. אז אם נחזור להתלבטות שלי לגבי
פרסום הטור, החלטתי לבסוף, שזו היחשפות, שבאה מבחירה ושאני נמצאת במקום אחר לגמרי. אני
נמצאת במקום הרבה יותר "גבוה". מקום שלם. מקום, שבו, באופן טבעי, קמה לה חומת הגנה, גם אם
לא באופן רצוני, על כל היתרונות והחסרונות שבדבר. חומת ההגנה הזו שומרת, מחדדת את החשדנות,
מטילה ספק ביתר קלות מאשר בעבר ופשוט מגנה, שכן זה תפקידה של חומת הגנה.

מחשבות בדרך לישראמן

אם יש מילה, שמאז ומתמיד אני ממש לא אוהבת, זו המילה "בהזדמנות". בכוונה כתבתי: "לא אוהבת"
ולא: "שונאת". שונאת זו מילה קיצונית מדי, שאני לא משתמשת בה גם למה, שאני ממש ממש לא
אוהבת. אז אני ממש לא אוהבת את המילה בהזדמנות. מה זה: "בהזדמנות"?? זו מילה כל כך
ערטילאית. אם רוצים לקבוע משהו או לתאם, אפשר ישר לקבוע מתי והיכן ולא לומר: "בהזדמנות".
אני אוהבת וצריכה לדעת בדיוק: מתי, איפה, כמה ולמה. לא בהזדמנות.

בשנה האחרונה, קצת יותר משנה בעצם, יש גם משפט שאני לא אוהבת: "הזמן יעשה את שלו".
איזה משפט מעצבן! ממש מעצבן!! למרות שבדיעבד, הוא גם קצת נכון. קצת. טיפה. בתקופה הזאת,
לפני שנה, מי שהיה אומר לי: "הזמן יעשה את שלו", הייתי מסוגלת באותה שניה להוריד לו הפוכה.
לא הייתי מסוגלת לשמוע את המשפט הזה. ולא רק את זה לא הייתי מסוגלת לשמוע.
.

.

בתקופה הזאת, לפני שנה, לא ידעתי אפילו כמה שבועות נשארו עד לישראמן. מצב (אי) ידיעה, שאינו
סביר עבורי כלל. לפני שנה וכמה שבועות כתבתי פה טור, שכותרתו היתה Here we go… again….
מה שלבסוף, אחרי מחשבות ולבטים רבים, לא קרה. לא Go ולא Again ולא שום ישראמן. התלבטויות האם
להשתתף? האם דווקא בהשתתפות אני אוכיח לעצמי משהו? אוכיח לעצמי, שאף אחד לא יכול עלי ולא
משנה מה – אני תכננתי! היתה לי תכנית ומה פתאום שמישהו יזיז אותי ממנה? או אולי להיפך – הכרה,
שדווקא ההחלטה, שלא להשתתף, היא ההחלטה הנכונה ועצם ההחלטה הזו היא צעד בהתמודדות.
לבסוף באמת החלטתי החלטה, שהיתה ממש לא פשוטה עבורי, שלא להשתתף. זה היה אז חלק
מהתמודדות, אולי אפילו סוג של מלחמה. ההתמודדות הקשה ביותר, שהיתה לי עד אז.
יש מלחמות שאין בהם מנצחים. גם בזו לא היו. רק פצועים קשה. ששרדו. אחת אפילו החלימה.

מחשבות בדרך לישראמן

ועברה לה השנה, שחציה הראשון היה לא פשוט בכלל. קשוח ומאתגר ואכזרי מאד. היו ימים, שכל דקה נראתה כמו נצח וכמו שאמרו לי אז, אכן הזמן אט אט עשה את שלו (איזה משפט מעצבןןןן!!!) וחציה השני של השנה כבר היה במגמת שיפור ניכרת. יש משפט נחמד שאומר: אם קשה – סימן שאתה בעליה. והיה קשה. מאד. כל מיני קשה.

היום, אני יודעת, למשל, איך זה מרגיש, שאי אפשר לנשום, למרות שמעולם לא סבלתי מבעיות נשימה. אני יודעת גם איך זה מרגיש, שלהוריד בבוקר רגל אחת מהמיטה זו המשימה הכי קשה בעולם. אני יודעת איך זה מרגיש להידרס על ידי משאית, שנוסעת במהירות של 90 קמ"ש, למרות שאף פעם לא הייתי מעורבת בתאונת דרכים (חמסה!). אני יודעת איך זה מרגיש, שהכף של הבובקט עושה בור בכל חלל החזה והבטן. אני יודעת איך זה מרגיש שמישהו מת. ככה קשה היה.

>>> עוד בספורטלי

> לוח תוצאות לספורטאים

> להיות חזק בראש או אימון חיזוקים מנטאלי

אז קטנה וחזקה שכמותי (רגע אחד בודד, יחיד ונדיר, שלא יחזור על עצמו, של "שחצנות" בכל תולדות הבלוג הזה…) צלחה את ההתמודדות ההיא. והנה שוב השנה, כבר מספר שבועות חד ספרתי לפני הישראמן. שבוע אימונים רודף שבוע ולפני שארגיש כבר נהיה במחנה אימונים באילת ומשם זה כבר ממש אוטוטו… ואני ממש לא באה ממקום של סגירת חשבון על שנה שעברה. ראשית, אני הכי לא טיפוס של סגירת חשבונות ומעבר לכך, לא נראה לי "בריא" להגיע לתחרות ממקום של סגירת חשבון. בטח ובטח לא בישראמן, שם יישק דבר על פי אלוהי ארבע רוחות השמיים ושאר איתני הטבע. אני באה ממקום שלם ומשלים. באה להשתתף ולהשלים את מה שהחסרתי בשנה שעברה ואולי אפילו קצת לשפר זמנים. אולי. אז השנה באמת Here we go… Again. המושכות אחוזות חזק בידיים שלי. אני על הרכבת ואף אחד לא יגרום לישבן שלי לעזוב, ולו לרגע, את המושב ברכבת. המקום שמור על שמי. פראבולות עולות, נקודות מקסימום (למי שקרא את הטור הקודם) – אני שם.

.