בין מרתון למרתון | בין טייץ לגרביון | מאת: מיכל טננבאום

בין מרתון למרתון | נעים לנו?

בין מרתון למרתון , אנחנו נעים, נעים לנו? חלק מהזמן כן, ולפי החלק שנשאר כנראה פחות או יותר.
אנחנו נעים בין עבודה לבית. בין בילוי לשקט. בין אימון לאימון. בין טייץ  לגרביון. לאן אנחנו רוצים להגיע???
אולי אנחנו פשוט מפחדים לעמוד במקום? להתבונן? אני תופסת את עצמי מתבוננת פחות ופחות.
אני יותר ויותר מסתכלת. במסך או במשהו שיעסיק אותי. משהו זמין, לא מעצבן ולא דורש חשיבה.

כמו טלוויזיה למשל. אבל לא, היא מעצבנת, אותי לפחות, לכן אני לא מדליקה אותה כבר כמעט שנה,
היא עושה לי רגרסיה. אנחנו כל הזמן רוצים להגיע. וכנראה לא מבינים שהבין לבין יכול להיות החלק חשוב לא פחות. קראתי באיזה מקום, שאנחנו מבזבזים כמה שנים מחיינו בהמתנה ברמזור. ומה אנחנו עושים?
או מתעסקים עם הנייד, או מנסים לתכנן את הצעד הבא. רמזור הוא עצירה של החיים. לא רק באופן
סימבולי, אלא פיזית הוא פשוט עוצר אותנו. מונע מאיתנו להתקדם לשלב הבא.

בין מרתון למרתון | סנט פטרסבורג

לפני כמה חודשים טיילתי בסנט פטרסבורג ברוסיה. הבדל הראשון מכל הטיולים שעשיתי עד כה,
נסעתי לטייל לבד. הפעם רוב הזמן טיילתי עם עצמי. ההבדל השני, שהבנתי כל מילה ששמעתי
ברחוב, אז לא באמת יכולתי להתנתק לגמרי.

בסנט פטרסבורג, הרכבת התחתית נמצאת עמוק באדמה, והזמן שלוקח לרדת או לעלות במדרגות הנעות

הוא בין 2-3 דקות. נסיעה אחת במטרו ביום, ואתה כבר ביזבזת 6 דקות מחייך, בלנוע בין לבין. האנשים המקומיים כבר מתורגלים לנסיעה הזאת, ומנצלים את ה3 דקות האלו בדרכים שונות, בין לקרוא ספר, לבין להתנשק.

בין מרתון למרתון | ליהנות מהדרך

בפעמים הראשונות שלי על המדרגות, גם אני התמקדתי בלשלב הבא, בלתכנן את הטיול, או את
הלו"ז.מבחנתי המדרגות הפרידו ביני לבין הנאה שלי בטיול. ואז התחלתי להתבונן. להקשיב לאנשים,
להסתכל מה הם עושים, לחשוב לאן הם נוסעים, איך הם מרגישים, והפרק זמן על המדרגות הפך מחדר
המתנה לאירוע עצמו. פתאום אני כבר לא בין לבין, אני בתוך. אני לא מעבירה את הזמן, אלא חיה את החיים. יש ביטוי, תהנו גם מהדרך, אז זאת הקלישאה שמתאימה.

בין מרתון למרתון | בור ענק של געגועים

כמעט לפני שנתיים, עשיתי מרתון. מרץ 2013. הייתה לי מטרה, ורוב החיים שלי, בסדר, כל החיים שלי,
הסתובבו סביבה. אני רווקה בלי מחויבויות, יכולה להרשות לעצמי לחלק את החיים שלי רק איך שאני
רוצה. במרץ 2013 הייתי בחורה בת 27, שבדיוק נכנסה ל28, היה לי אבא ששכב רוב הזמן במיטה,
אבל עדיין הסתכל עליי במבט של אבא אוהב, היה לו קול, ריח ודעות, היה לי לב פנוי וראש מלא במחשבות.

חלפו כמעט שנתיים. עוד חודש וחצי אני אמורה לעשות מרתון. הראשון שלי מאז 2013.
מה השתנה? חוץ מזה שאני אהיה בחורה בת 29 שנכנסת ל30, שאולי יש כאלה שזה מלחיץ אותם.
פתאום אני בגיל של אחי הגדול, כשאני עוד הייתי בחורה בת 25. אבל המספרים אף פעם לא עינינו
אותי, אלא אם כן, זה 42.195. אז מה כן? אני בחורה, שאבא שלה כבר לא שוכב במיטה, ובמקומו
יש בור ענק שמתמלא בגעגועים, והבנה והפנמה עמוקה שהמצב הזה, לא ישתנה לעולם וכולנו
כאן על זמן שאול. יש לי לב, כואב ומתוסכל מרוב אהבה שלא עוברת, ולא, הכוונה לא לאבי, וראש מלא תובנות על החיים. מפלס העצב שלי- השתנה.

אז מה זה היה בשנתיים האלו? בין מרתון למרתון? חיים מלאים בהמון דברים. חלקם טובים חלקם
הרבה פחות. חלקם מעניינים וחלקם מה זה לא. וכנראה שרק אני יכולה לבחור, אם לנוע במדרגות
כדי להגיע לרכבת או החוצה ולהתחיל ליהנות, או לחיות בהנאה בהנעה.

החיים הם בחירה, וב 17 במרץ אני בחרתי לרוץ את מרתון ברצלונה. עברתי על רשימת המעומדים, וזאת המפלגה שהכי הזדהתי איתה. מצטערת ישראל, אבל שכחת שאני רווקה בלי מחויבויות. דרך אגב גם לא שאלת אותי אם אני פנויה ב17 למרץ.

ולמרות כל התובנות בראש על בין מרתון למרתון, ותוך כדי. עדיין, במעלית אני מסכלת במראה, כדי להעביר את הזמן, אבל למען האמת, כדי לסדר את השיער, ולראות אם צריך לעשות גבות, כי זה שאני אישה לא ישתנה.