לרוץ מרתון – מחשבות נוגות על מילקי | חלק ב' סוניה אריאלי

צילום: טלי שיאצו | מרתון טבריה 2016
קטגוריה: ריצה | מאת: סוניה אריאלי


לרוץ מרתון – מחשבות נוגות על מילקי, כי הדבר הכי חשוב בסוף המרתון זה מה אוכלים אחרי | חלק ב'


לרוץ מרתון | למרתון השלישי באתי עם כבוד
, מרתון טבריה, ב- 8 לינואר 2016. כבר לא "מרתוניסטית" ולא יודעת הכול. צנועה ורגועה…

לחלק א' לחץ כאן

תקופת ההכנה למרתון הייתה מוזרה. נדרשתי לאחות את השברים ולהתחיל מחדש.
קשה מאד לשמור על פוקוס ודריכות לאורך שני מרתונים ברצף.
מרווח של 3 חודשים איננו אידיאלי בין מרתונים. ואולם, אם ברצוני לחזור לעונת הטריאתלון הקרובה – אזי אין ברירה.

לרוץ מרתון | נכנסים לשגרה

נכנסנו לשגרה.החום והלחות שאפיינו את ההכנות לברלין, התחלפו במזג אוויר קריר ונפלא לאורך כל ההכנות לטבריה. האובססיה של "לפני ברלין" התחלפה בראיית עולם שקולה יותר. פה ושם התרנו רסן.
פספסנו אימון או שקיצרנו. דבר שלא קרה לפני כן. פחדנו מפציעה, מירידה בנחישות, מחוסר חשק.

יעקב סבל מכאב מטריד בברך ולא הצליח להתמיד באימונים. נותרתי לבד.
באחת מריצותיי הבחנתי בקבוצת רצים מקרטעת באיטיות. אחד הרצים בה בלט במבנה גופו האתלטי ובסגנון ריצתו האיכותי.

הקבוצה, שהורכבה כולה מגברים חסונים וצעירים, התקדמה בקצב איטי של כ- 6:30 דקות לקילומטר,
כולם עם חגורות ריצה גדושות בבקבוקי מים, עונדים רצועות לאייפון, שרוולי ידיים וכל אביזר מודרני אחר שתפקידו להפריע לריצה…. חברי הקבוצה שוחחו בקולי קולות תוך כדי ריצה, ובאופן כללי נראו כמו להקה של עקרות בית שיצאו לנשום אוויר בזמן שהבצק תופח…

חגית פניני

לרוץ מרתון | יעקב קושינסקי

הוריתי לבחור שבנידון לזרוק את בקבוקי המים ולהתייצב לאימונים סדירים אצל מאמני, יעקב
קושינסקי. נהריה היא עיר של חוק וסדר, והבחור ביצע את הפקודה. חודש לאחר מכן הוא כבר
היה השותף שלי לאימונים. ישראל דוידוביץ. גרף ההתקדמות הפיסית שלו היה תלול ביותר
למרות שמנטלית הוא עדיין מחכה לבצק שיתפח….

לאורך כל התקופה יעקב לא היה בשיאו. הוא הרבה להתלונן וזכה לכינוי המעודן "המאמן הבכיין".
אני לעומת זאת, זכרתי לו את ה"כיפים" שחילק לילדים במרתון ברלין, בעודי מתבוססת בייאושי, ולא קניתי את חולשתו .

שילמתי ביוקר על "בזיון השתייה" במרתון ברלין. יעקב הנהיג "משמעת מים". במהלך הריצות הארוכות,
התחלקנו שלושתנו בבקבוק אחד בלבד של חצי ליטר כל 5 ק"מ. מתרגלים אכילת ג'ל גם בקילומטרים האחרונים של הריצה, כשהכוח תש והרצון נחלש. העמידה בקצב הנדרש נבדקת בקפדנות. יעקב נוקט באיומים. לא לרוץ מהר או לאט יותר מהתכנית.

מהר מאד מסתבר שבכל הקשור לישראל אני הופכת להיות "המבוגר האחראי".
בטון אימהי ומנוסה אני מגלה לו את רזי המרתון. מי כמוני יכול ללמד איך לא לרוץ מרתון???

לרוץ מרתון | מחנה אימונים באתיופיה

כאשר יעקב שאל אותי יום אחד אם אני רוצה להצטרף למחנה אימונים באתיופיה, עניתי מיד שכן.
חשבתי שהוא צוחק! אצלנו השיחות מתובלות בהומור ולא תמיד ברור מה אמת ומה בדיה. הסתבר שלא בדיה הפעם….

לרוץ מרתון | דרך מחנה אימונים באתיופיה

לרוץ מרתון | דרך מחנה אימונים באתיופיה

המחשבה הראשונה שלי הייתה  – איזה פחד!!!! ואם יהיה שם נמר? הוא יטרוף אותי!
הרי ידוע הוא שבאתיופיה חיים אתיופים…. וגם הרצים הישראלים שמתעתדים להתאמן שם הם חוד
החנית, הרזים שבחבורה! ומה יהיה איתי? בארבע השנים האחרונות הורדתי אמנם כמעט 20 ק"ג
ממשקלי, אך עדיין אשמש כפיתוי מכובד לנמרים ולאריות באדיס-אבבה….

 

לרוץ מרתון | מוטי מזרחי מארגן מחנה אימונים

אנו מצטרפים לקבוצת הריצה M&M של מוטי מזרחי שמארגן את המחנה.
המחנה מתקיים בחודשים נובמבר-דצמבר, כשכל משתתף בוחר את אורך השהות והתאריכים
המתאימים לו. הרעיון המרכזי הוא השהות בגובה (2700 מ') ועיסוק בספורט בלבד.
עקב אילוצי משפחה ועבודה, אנו נרשמים רק לשבוע אחד, למרות שברור שזוהי שהות קצרה מדי
להסתגלות לגובה. אבל אנחנו ספורטאי מאסטרס, דרכנו לאולימפיאדה כבר חסומה, וגם אם נשאף אוויר פסגות במשך חודשיים לא נוכל לייצר הרבה יותר ממה שיש לנו….

אני משובצת לחדר יחד עם ילנה דולינין, אלופת ישראל הטרייה בחצי מרתון ( 1:20:05 )
ושיא אישי של 36:41  ב- 10 ק"מ. ילנה, בת 37, אמא ל– 3 ילדים, הייתה רצה איכותית
בצעירותה ברוסיה, וחזרה לאחרונה לעולם הריצה לאחר הפסקה של שנים רבות.

בנוסף, נפגוש במחנה את רצות העילית הלן וולפסון וסבטה אולייניק.
אני מתחילה לחשוש. מילא הנמרים והאריות. מילא האתיופים. מה אעשה שם עם ילנה, הלן וסבטה??? הן רצות מהר!!!

לרוץ מרתון | המזוודה עם המתןקים, המלוחים, וופלות וכמובן מילקי

לרוץ מרתון | המזוודה עם המתןקים, המלוחים, וופלות וכמובן מילקי

ההכנות למחנה הסתכמו ב…אריזה. כחובבת מתוקים ידועה, התלבטתי איך להבריח שוקולדים למזוודה
מבלי שמאמני יבחין בהם ויחרימם. אפילו שקלתי להכניס כמה עוגיות חיוך למזוודה של ילנה. אצלה אף אחד לא יבדוק! בסופו של דבר כולנו מגיעים לאתיופיה. יעקב, ילנה, סבטה, אנוכי, קילו וופלות וחבילה אחת של במבה אדומה.

לרוץ מרתון | דרכי עפר עקלקלות

המחנה ממוקם במרחק של כשעת נסיעה איומה מאדיס אבבה. זוהי "מובלעת" קטנה,
מספר דונמים פורחים ויפים של אירוח מערבי בלב ליבו של העולם השלישי.
המחנה מגודר, וביציאה ממנו עוברים ישירות לכפרים עניים ומרודים, עם דרכי עפר עקלקלות,
המחברות בין כוכים מפח, בהם גרים המקומיים. הכביש מאדיס אבבה עמוס משאיות הפולטות אדי דלק
לא מסוננים לאוויר העכור. ענני אבק עצומים נישאים אל על מצדי הדרכים ואנו מתרגלים לכחכוחים בגרון, שיעולים ועיניים דומעות.

בתוך המחנה הכול דבש. 16 חדרים מרווחים ונוחים. סה"כ 32 אורחים ישראלים שממלאים את המלון.
פרט לחברי קבוצת M&M הצטרפו למחנה גם ספורטאים מקבוצות אחרות. חלקם לצורך שיפור היכולת וחלקם למען החוויה. במקום חדר אוכל צמוד, וחדר כושר צנוע בו ניתן לפגוש ספורטאים צנועים כמו היילה גבריסילאסי (מקים המחנה) והאחיות דיבאבה (אלופות עולם בריצות 1500-10,000 מ').

האירוח כולל 3 ארוחות ביום. בכל ארוחה מקבל כל אחד בקבוק של ליטר מים. בזמן הארוחה יש להזמין את הארוחה הבאה. זוהי משימה לא פשוטה, שמובילה לכך שבשעות שאיננו רצים – אנו אוכלים, או חושבים על הארוחה הבאה…מתיש! המבחר גדול אך לא מכיל מתוקים כלל לצערי. ביומיים הראשונים, טיפשותי משפיעה גם על ילנה ושתינו חוטפות קלקול קיבה אכזרי. מסתבר שאנחנו היחידות ששותות מים מהברז…

לרוץ מרתון | שגרת האימונים היומית

שגרת האימונים היומית כוללת שני אימוני ריצה ואימון פילאטיס. המתקדמים מוסיפים גם אימון
חיזוקים. הריצות מתבצעות בשטחים הפתוחים מחוץ למחנה, ביערות תלולים, בכרי אחו ענקיים
או באצטדיון הסמוך. אימון חזק יותר בבוקר וריצת שחרור בערב. סדר היום פשוט:
אימון בוקר, ארוחת בוקר, מקלחת ומנוחה בחדרים או בלובי, ארוחת צהריים, מנוחה, ריצת שחרור, פילאטיס בחדר כושר, ארוחת ערב, מקלחת ולישון.

לכאורה הרבה זמן פנוי אך הוא עובר מהר. אנו קוראים ספרים, משלימים עבודות שהבאנו מהבית או ישנים. האווירה במסדרון שקטה ורגועה. צוות המחנה יוצא מגדרו להנעים את שהייתנו במקום.
איננו מייצגים את "הישראלי החצוף". דרישותינו מועטות. הצוות אדיב, מנומס, יעיל ומקצועי.
כל זאת ללא ההבעה המתנשאת האופיינית לנותני שירות מערביים. עולם שלישי  – אבל גם אנו יכולים ללמוד את מה שכבר שכחנו….

.

לרוץ מרתון | אני לא מצליחה לרוץ

מבחינתי הכול מושלם למעט פרט אחד קטן – אני לא מצליחה לרוץ….!  אינני מסתגלת לגובה. כבר מהצעד הראשון מתנשפת בכבדות. הקצב עלוב ביותר. כל חברי הקבוצה חווים שלבי התאקלמות. כל אחד בדרכו הוא. נדמה לי שאני הגרועה מכולם. ביומיים הראשונים אני מבצעת את האימונים בהליכה. באחת הריצות אני נותרת מאחור באחד הכפרים, פוסעת לי בשבילים, מברכת לשלום את הנשים והילדים, מתבוננת, נושמת את היער, נוצרת בליבי את הרגעים המיוחדים. רק ביום השביעי, האחרון, בריצה הארוכה ל – 30 ק"מ, אני מצליחה להנפיק ריצה לא רעה.

יש משהו מסקרן, מסתורי ומסוכן במחנה אימונים כזה. חלק נכבד מאנשי הקבוצה לא מכירים אלו את אלו לפני כן. אנו שוהים במקום מבודד, ללא אורחים נוספים במלון, ללא אינטרנט (למעט כשעה ביום) וללא שום דבר מעניין בחוץ. מארגן המחנה, מוטי מזרחי, הוא אחד הרצים הבכירים בישראל. החברות בין מאמני יעקב קושינסקי למוטי היא עמוקה וארוכת שנים, עוד מהימים שיעקב אימן את מוטי בצעירותו (צעירותו של יעקב. מוטי עדיין צעיר…). הכבוד ההדדי ששני המאמנים רוחשים זה לזה, הפרגון המקצועי והיעדר היריבות, מהווים כר פורה לאווירה הידידותית והחמימה שמתגבשת בין כולם.

לרוץ מרתון | מחנה אימונים באתיופיה | הילדים בשכונה

לרוץ מרתון | מחנה אימונים באתיופיה | הילדים בשכונה

כולם מתלהבים ממראות הספורטאים המקומיים הרצים באזור להנאתם, בקצב ממוצע של 3 דקות
לק"מ בריצת שחרור… אבל אני מתבוננת בעיון רב יותר בהתנהלותם של הספורטאים הבכירים
שלנו, ובמיוחד ילנה דולינין שעמה אני חולקת חדר. האווירה בחדרנו מצוינת ורווית הומור ומתפתחת
בינינו חברות אמת. שני דברים בולטים אצל ילנה במיוחד: אמון מוחלט במאמן והתמקדות במטרה.

כאשר אני מתבוננת מהצד בשיחות של ילנה עם מוטי אני מעריכה יותר מתמיד את ההבנה שיש לי עם
מאמני. ברור לי שזהו החלק העיקרי בהצלחתו של ספורטאי חזק. בנוסף, בעוד רובנו מתעסקים
בזוטות כמו טיב האוכל, צבע המים במקלחות, וכמות האבק בנעליים – ילנה נערכת לאימון הבא. רואה הכול, שומעת, מבינה – ומתעלמת. נשארת מרוכזת.

לרוץ מרתון | מחנה אימונים באתיופיה | עם הלן וסבטה

לרוץ מרתון | מחנה אימונים באתיופיה | עם הלן וסבטה

 

הלן וסבטה לעומת זאת מתנהלות אחרת. הן מגיעות לשהות ארוכה יותר במחנה, יוצאות לריצות
התאקלמות איטיות ומזמינות אותנו לרוץ איתן. סבטה עשירה בניסיון. זו אינה הפעם הראשונה
עבורה באתיופיה. היא מעודדת אותי ליהנות מהרגע, לא להיאבק בחוסר ההסתגלות. ליהנות
משבוע של ניתוק נדיר מלחץ החיים, העבודה, המשפחה. כל כך נכון. אנחנו מעבירים שבוע
מופלא וחסר דאגות. (יש להודות שביום הרביעי אני נשברת ופותחת את חבילת הוופלות שהגנבתי במזוודה. ילנה סבורה שזה בסדר ואינני מתווכחת איתה…).

לרוץ מרתון | חוזרים לארץ

חוזרים לארץ. נותר חודש לרוץ מרתון טבריה. מבצעים ריצה ארוכה מסכמת על מסלול התחרות וחווים את הרוח הידועה שבאזור עין גב. הפעם ברור שהולכים על נגטיב ספליט או לפחות מנסים לשמור על קצב קבוע. פיתחתי יחס של כבוד למרתון. הוא מכתיב. לא אני. ומה שהוא יחליט – אקבל באהבה. והוא החליט. וקיבלתי…

במהלך הטייפר, השבועיים האחרונים לפני התחרות, ישראל מתנהג בדיוק כמצופה מספורטאי לפני מרתון ראשון. נע ונד בין אופוריה לתסכול. בבקרים מרגיש חזק, מוכן לקרב. בערבים – מלא חשש, יראה ופחד. יעקב מכין תכנית ריצה מדוקדקת ואנחנו מתרגלים כל דבר צפוי ובלתי צפוי. אני אחראית על המורל של ישראל. הפעם אין טעויות! כולנו חכמים, כולנו מנוסים, כולנו יודעים את התורה! אנחנו מוכנים לקרב!
ישראל מוטרד מהגשם הצפוי. אני גוערת בו. נו באמת! ממתי הגשם בארץ נמשך יותר מ- 10 דקות? ועוד בטבריה? אז נירטב, נתייבש ונמשיך לרוץ. מה כבר יכול להיות?

הייתה רק טעות אחת…. קטנה…..אבל כל כך גורלית! לרוץ מרתון | סוניה וישראל

לרוץ מרתון | סוניה וישראל

לרוץ מרתון | האדם מתכנן ואלוהים צוחק

"האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
כמו רצים רבים אחרים, שהינו יעקב ואני במלון בטבריה בערב התחרות.
ישראל החליט להגיע מהבית ולפגוש אותנו ליד הזינוק.
קבענו נקודת מפגש הגיונית זמן רב לפני הזינוק.ההמשך ידוע.
45 דקות לפני הזינוק נפתחו ארובות השמיים והעיר טבריה הוצפה נחלים ושלוליות.

אלפי הרצים התגודדו בלובי של המלונות הסמוכים לזינוק, מתחת למטריות,
עטופים בשכמיות וכובעים. ואז זה קרה –  לא מצאנו את ישראל! חיפשנו וחיפשנו – ואין!
עצובים ומדוכדכים עמדנו כך במבול. מחכים לזינוק. חודשים של אימונים משותפים ירדו לטמיון.
מי כמוני יודעת כמה חשוב שמישהו מוכר ירוץ לידך במרתון הראשון.

על הריצה הרטובה הזאת נכתב רבות. כאשר התבררה משמעותו של המבול הבלתי פוסק,
וכאשר דשדשנו בפקקים שיצרו השלוליות בקילומטרים הראשונים – הבנו שתוצאה איכותית כנראה כבר לא תהיה. התנהלנו טוב. חלוקת כוחות נכונה, מים כמו שצריך, ג'לים עד הסוף.
יעקב כהרגלו מרגיש נפלא. אני מתמקמת מאחוריו בדרך חזרה. שישבור קצת את הרוח.
אנחנו לא מצליחים לתפוס קבוצה גדולה ונאבקים לבד.
האוויר לא קר, כ- 14 מעלות, אך השילוב של רטיבות קבועה עם רוח נגדית, פוגע בנו.
בעשרת הקילומטרים האחרונים נתפסים אצלי שרירי הארבע ראשי בשתי הרגליים.

אני מאטה ויעקב פותח פער של כ- 2 דקות. מסיימת בתוצאה הלא-ברורה של 3:15:52.
לא שוברת שיא. לא מרוצה אך לא שבורה. עייפה אך לא מעולפת. תחושה לא ברורה.
חבל לי על ישראל שזוהי פגישתו הראשונה עם מרתון. לבד.
בגשם השוטף. אני חייבת לו אחד…. וגם ביני למרתון נותר דבר מה לא פתור…
האם יכולתי טוב יותר? וכמה "עלו לי" השלוליות ומזג האוויר? אין לדעת.

"למרתון חוקים משלו". הוא עושה בנו כרצונו.  למשל אחי, גדעון תמר, מתעלם מהגשם והרוח ומשפר את שיאו האישי ל- 2:36:59 !!!!

צילום: טלי שיאצו | מרתון טבריה | גדעון תמר משפר את שיאו האישי ל- 2:36:59 !!!!
צילום: טלי שיאצו | מרתון טבריה | גדעון תמר משפר את שיאו האישי ל- 2:36:59 !!!!

לרוץ מרתון | אבל עזבו אתכם משטויות. שלוש תמונות יישארו חקוקות אצלי לנצח מהמרוץ הזה:

א.  מעודדים. בודדים או בקבוצות קטנות, רטובים ומרוטים,
עלובים ומסכנים – כמה כוח ותקווה נתתם לנו, שם הרחק מקו הסיום ומהתהילה,
ברגעינו הקשים. שעות עמדתם רועדים וצעקתם. מה נעמתם לנו!
הרבה יותר ממאות אלפי המעודדים בברלין על שלל הכינורות והתופים.

ב.  הצלע המזרחית של הכנרת. שיירה נפרסת, אחד אחרי השני,
חוטפים את הרוח בדרך חזרה, מכופפים את הראש כנגד המבול.
כל אחד לעצמו. "ערימה של סבל". גיבורים אחד אחד.

ג.  מרק. אלף כינורות, רבבות של מזמורים ומיליון מעודדים לא ישוו לספל של מרק
סמיך וחם עם חתיכת חלה בקו הסיום של מרתון טבריה.
תודה לכם אזרחי ברלין אבל את הלב הישראלי עוד אין לכם. אז אני נשארת כאן, בבית.

צילום: טלי שיאצו | לרוץ מרתון | סוניה אריאלי בקו סיום של מרתון טבריה

צילום: טלי שיאצו | לרוץ מרתון | סוניה אריאלי בקו סיום של מרתון טבריה

 

>>> עוד בספורטלי

> קבוצות ריצה

לוח תוצאות לספורטאים

להיות חזק בראש או אימון חיזוקים מנטאלי
—-

 


קרם מעולה לשמירה על עור הגוף והפנים מהקור. מעולה לחליפות שחיה – אינו מכיל ווזלין שהורס את החליפה, והכי חשוב יעיל מפני חיכוך פטמות בזמן ריצה, יש גם קוד קופון כאן >>