תחרות הישראמן שלי | פסיכולוגית הספורט איריס עצמון אשת ברזל

קטגוריה: טבעוני | מאת: איריס עצמון


"תחרות הישראמן שלי, היתה בשבילי יום בלתי נתפס בחיים. יום בו התרכזו חיים שלמים. תמצית של חיים. מלאי רגשות, תובנות, כאב, אושר, התרגשות. זה התחיל כשנכנסתי לאוטו לרדת לאילת…"

תחרות הישראמן שלי, ישראמן 2014, המסע המופלא שלי, נכתב יומיים אחרי 17/1/2014 ישראמן 2014
מודה שלפני שישה חודשים וקצת כשהחלטתי לעשות את איש הברזל הייתי קצת סקפטית. ידעתי שזה חלום
שאני רוצה להגשים יום אחד. יחד עם זאת, זה נראה לי אתגר בלתי אפשרי, משהו מעל ליכולת אנושית.
חששתי מהמחיר הפיזי, היומיומי והרגשי שאשלם על זה. חששתי שלא אצליח לעמוד באתגר.
עכשיו אני יודעת שזה אפשרי!

תחרות הישראמן שלי הייתה בשבילי יום בלתי נתפס בחיי. יום בו התרכזו חיים שלמים. תמצית של חיים.
מלאי רגשות, תובנות, כאב, אושר, התרגשות. זה התחיל כשנכנסתי לאוטו לרדת לאילת. הרגשתי כחולמת,
"האם באמת הגיע היום, הרגע עליו חלמתי? ממנו חששתי? עליו חשבתי כל רגע במהלך ששת החודשים
האחרונים?" במהלך הדרך לאילת, בנופי המדבר המרהיבים חשבתי על הדרך הארוכה שעשיתי עד אותו יום.
נזכרתי במחנות האימונים שעשיתי באילת. הראשון ביום כיפור והשני עם קבוצת זון 3 שלושה שבועות לפני כן.

נזכרתי בגראנד פונדו ירושלים המאתגר שגם היווה הכנה, בחצי איש ברזל שעשיתי בגן שמואל וכל אותם
אימוני רכיבה, ריצה, ארוכים. "זהו, הרגע הגיע" אמרתי לעצמי. "מי היה מאמין?…"  חשבתי על כך שכשאחזור
מאילת כבר אהיה אחרי. "אך האם באמת אוכל לעמוד באתגר הגדול שהצבתי לעצמי?"  לזה לא הייתה לי תשובה.

תחרות הישראמן שלי | איריס עצמון | צילום: טלי שיאצו

תחרות הישראמן שלי | איריס עצמון רצה | צילום: טלי שיאצו

 

תחרות הישראמן שלי | מרתון הכנות

מרגע שהגענו לאילת מתחיל מרתון הכנות. להביא את השקיות. לסדר את האופניים, לארגן את האוכל, את
הבגדים. לעשות עוד שחייה בים, ריצה על המסלול ורכיבה קצרה. חשבתי שיהיה זמן אבל הזמן טס תוך כדי
ההכנות. ההתרגשות שלי בשמים. תמר הצלמת שלי לצידי כל הזמן וכשהיא רואה כמה אני מתרגשת ושקשה לי
להתארגן היא עוזרת  לי. יום רביעי עובר בי-עף ומגיע יום חמישי. שוב הכנות ותדרוך והולכים לשים את
האופניים בשטח ההחלפה. ואז מגיעה לילך. מרגע שהיא מגיעה אני מרגישה ביטחון עצום. אני יודעת שיש לי
עכשיו על מי לסמוך ובמי להיתמך. הנוכחות שלה והחיוך שלה נוסכים בי המון רוגע. בערב לילך, אני ותמר
הולכות לאכול פסטה. אח"כ אני מוזמנת לתדרוך עם הצלמים של ערוץ 10. לכל אחד מאתנו מכירים
את הצלם שילווה אותו במהלך הדרך. ולפתע כבר ערב. הכל מוכן, צריך ללכת לישון כי עוד מעט קמים,
זהו Money time עוד מעט מתחילים…

 

תחרות הישראמן שלי | בוקר התחרות

ואז מגיע הבוקר של ה 17/1/2014. יום שייחרט בזיכרוני לעד. אחרי ביקור נוסף בשטח ההחלפה יוצאים לחוף, אני
ולילך ותמר לצדנו מתעדת את הכל. חושך בחוף. עדיין לא עלה אור ראשון אבל המוני אנשים מתקבצים על
החוף. חלקם בחליפות, חלקם משפחות וחברים. התרגשות שיא באוויר, אני מחפשת את הכובעים הכתומים של
אנשי המלא. נשיקה אחרונה ללילך. "נתראה עוד 15 שעות" אני אומרת ויורדת לקו החוף. אני לא מאמינה.
הנה זה קורה. יוצאים למסע.  בראש מתנגן לי כל הזמן השיר: "הולכים אל הלא נודע…"  ואז, כמו מתוך חלום, אני
שומעת: "9,8,7,6,5,4,3,2,1….. זהו, הוזנקנו למים.

תחרות הישראמן שלי | צילום: טלי שיאצו

תחרות הישראמן שלי | שחיינים בים | צילום: טלי שיאצו

 

תחרות הישראמן שלי | תעשי את המרוץ שלך בקצב שלך

בבת אחת מתפרץ כל האדרנלין לחלל האוויר והמים וכולם שועטים פנימה. המים מתמלאים קצף מתנועות
השוחים. אני מזכירה לעצמי שזהו תחילת המסע הארוך. "תני להם לשעוט קדימה" אני אומרת לעצמי. "תעשי
את המרוץ שלך,בקצב שלך". לאט לאט הפערים מהשחיינים הראשונים גדלים ונעשה יותר מקום במים. לידי
שוחה עוד שחיין שיעבור לצידי את שני הסיבובים. אני לא יודעת מי הוא אבל זה נחמד שיש מישהו ששוחה
לידי בדיוק באותו הקצב. המים צלולים, אנחנו ממש מתרחקים מהחוף, לאט לאט עולה השמש ושולחת קרניים
ראשונות.  המים כל כך זכים והמראה של ההרים באופק מרהיב. אני נפעמת. מרגישה שאני חלק מחוויה
גדולה.  עוד לא ברור לי לגמרי מה. אבל התחושה הפנימית היא של התעלות.

השחייה אורכת הרבה זמן. והנה זה נגמר. כשאני יוצאת מהמים החוף כמעט ריק. כל המעודדים למיניהם כבר
עזבו. אני מתחילה לרוץ לעבר שטח ההחלפה. לילך מחכה לי בדרך, צועקת ומעודדת אותי, נופחת בי רוח
חיים.  אני לוקחת את התיק ונכנסת לאוהל החלפה ומחליפה בגדים.

אני לוקחת את האופניים ועולה עליהם, יוצאת להרים, מתחילה רכיבה של 180 ק"מ. "איך יהיה לי?"  אני לא
יודעת, אבל אני נפעמת מכך שזה פשוט קורה לי. אני מתחילה לטפס את העלייה בקצב רגוע. "רק לא להתאמץ
יותר מדי, רק לא לבזבז את הכוחות, אני חייבת לשמור עליהם ליותר מאוחר". בדרך אני פוגשת עוד רוכבים.
עם כל אחד שאני עוברת אני מדברת. שמי כתוב על הפתק ולכן כולם פונים אלי בשמי. ככה אני ממשיכה
לרכוב. מסביבי ההרים והעליה מתחילה להיות תלולה. אני חושבת לעצמי שלכמה שעות, ליום אחד, יחיד
ומיוחד נעשינו כולנו חברים. חברים למשהו מיוחד ויוצא דופן, שותפים לדרך.  אני מטפסת ומגיעה למחסום
נטפים ומשם ממשיכה, מזג האוויר נעים ואני לבושה בדיוק מתאים. "מושלם", אני מציינת לעצמי בסיפוק,
הנה אני מגיעה לסיירים ומסתובבת וחוזרת. בדרך אני מקפידה לאכול ולשתות, כמויות האוכל מכבידות עלי.
הגוף שלי לא רגיל לכמויות, "יהיה בסדר" אני אומרת לעצמי.

חוזרת חזרה לסיבוב בנטפים, אני מסתובבת ויוצאת שוב לרכיבה, הפעם עד עובדה. אני נזכרת ששנה שעברה
כשראיתי את החבר'ה של המלא מסתובבים ויוצאים לסיבוב נוסף נורא ריחמתי עליהם. כל הזמן הזה תהיתי
ביני לבין עצמי איך אני ארגיש בסיבוב. האם אקנא באלו שעושים רק את החצי? עכשיו יש לי תשובה: לא רק
שאני לא מקנאת בהם אני מרגישה ברת מזל. הפעם אני עושה את הדבר האמיתי. "אז ככה הישראמן נראה..
"אני אומרת לעצמי. מתחילה לרכוב שוב את המסלול. רוב הדרך אני לבד. נתונה למחשבות שלי, המחשבות
נעות בערבוביה, מצד אחד חשש גדול לא להיכנס ל-CUT OFF  מצד שני תחושה של אופוריה, "הנה אני עושה
את תחרות הישראמן שלי, אני מגשימה חלום". הנוף המדברי וההרים מסביב מרהיבים, אני מרגישה שהמדבר מחבק אותי, כשאני בירידות לבד אני צועקת, מרגישה כמו ציפור.

תחרות הישראמן שלי | צילום: טלי שיאצו

תחרות הישראמן שלי | מסלול האופניים | צילום: טלי שיאצו

 

תחרות הישראמן שלי | מרגיש בחילה

הזמן עובר. אני מתחילה להרגיש בחילה מכל האוכל שהכנסתי. לא מצליחה יותר לאכול, מנסה לשתות אבל
המשקה האיזוטוני מעורר בי בחילה. אני יודעת שאני חייבת להמשיך לאכול ולשתות אבל עכשיו זה ממש קשה.
לוקחת מדי פעם לגימות קטנות, ביסים קטנים. הרכיבה אורכת ואורכת, כבר שעת אחר הצהריים, הרוחות
מתחזקות. אני מאבדת תחושה של זמן. כל הזמן מתנגן לי בראש: "יש לי עוד מרתון לעשות". לפתע צץ מלפניי
הר חזקיהו באופק. אני מבינה שאוטוטו מסיימים. ירידה ועליה ולאחריה נקודת ההחלפה.

כשאני מתקרבת אני שומעת את השאגות של לילך "איריס, איריס" לילכי המדהימה חיכתה לי במהלך כל
השעות האלו בשטח ההחלפה. היא קפאה מקור אבל לא ויתרה, היא ותמר הצלמת שלי ויאיר בן עמי מחכים לי
כשאני יורדת מהאופניים. תחושה של לחזור הביתה, שני חבריי ילדות-לילך ויאיר- שמלווים אותי חיים שלמים.
הם מחבקים אותי. לילך מביאה לי שתייה ואני הולכת למלתחות. אני מחליפה בגדים כשלילך מסייעת בידיי.
תוך כדי היא מעדכנת אותי-"איריסי כל החבר'ה של הקיבוץ-חברי הילדות שלנו מחוברים באון ליין ללילך והיא
כל הזמן שולחת עדכונים. כולם מלווים אותך ושולחים לך המון כוחות, ודיברתי עם הילדים שלך עכשיו, הם יחכו
לך במרידיאן גם הם עוקבים אחריך באמצעותי". אני נורא מתרגשת. אין דבר בעולם משמעותי בשבילי יותר מכך שילדיי יהיו שם איתי בחוויה.

 

תחרות הישראמן שלי | נשאר לי רק מרתון

מסיימת להתלבש, חיבוק אחרון לילך ויוצאת לדרך. השעה 17:00 בערב, החושך יורד. שקט מסביב ואני יוצאת
לדרך. יוצאת למרתון, "האם הגוף שלי ישרוד את זה? מה מחכה לי בדרך?"  אני נושאת תפילה חרישית
ומתחילה לרוץ בירידה. "רק לא להאיץ", אני מזכירה לעצמי, "יש לשמור כוחות", פתאום אני שמה לב לעוד רץ,
בחור שמנמן שרץ לפני, הוא מסתובב לאחור וקורא לי-"איריס בואי נרוץ ביחד". אנחנו מתחילים לרוץ ומדברים.
אני מלאת השתאות על כך שהוא מצליח לרוץ למרות משקל גופו. "כל הכבוד לך" אני אומרת, "אתה הגיבור
האמיתי בסיפור הזה". בכל תחנה בדרך הוא לוקח לו ולי שתייה, ממש משקה אותי ודואג לי, איזה ברית נכרתה
בנינו. מסביב כבר חשוך לגמרי. רק אנחנו וההרים מסביב והאורות של העיר אילת באופק.


צילום: תמר אלון

תחרות הישראמן שלי | כיכר שחמון

מגיעים לכיכר שחמון, בדוכן מישהי מכירה אותי-"איריס זאת את?" היא שואלת- "את עושה את המלא?
כל הכבוד" היא מעודדת. אנחנו ממשיכים לרדת. שריר הארבע ראשי שלי נתפס לגמרי מהירידה.
כל צעד כואב כמו צבט. "לא נורא" אני אומרת לעצמי, "עוד מעט אגיע למטה", "עוד מעט אראה את הילדים
שלי". המחשבה מפיחה בי כוחות מחודשים, אני מגיעה לכיכר מרידיאן, לפתע יש אורות ורואים עוד ספורטאים
רצים, התחושה מהממת אחרי שהיינו כל כך הרבה שעות לבד במדבר, בשקט ובחושך, אבל אני קולטת שהם
כבר בסיבוב השני ואני רק מתחילה את הראשון. התחושה קשה, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי "זה יעבור,,, זה יעבור…"

 

תחרות הישראמן שלי | הילדים שלי

לפתע  אני רואה את הילדים שלי, את שלושתם. תם שלי החייל שיצא במיוחד מהצבא, שיר ויונתן. ההתרגשות
בשמים-הם רוצים ללוות אותי ולרוץ לצידי. "אמא את לא ניראת כל כך נורא, אפילו רצה בקצב די טוב" הם
אומרים ואני צוחקת, איזה אושר שהם פה לצידי. זה לא ניתן לתיאור. אני ממשיכה עד הדולפין ריף
ומסתובבת. חוזרת לכיכר מרידיאן. לילך המדהימה מחכה לי-"איריס מה את רוצה שאני אתן לך לשתות או לאכול?" "שום דבר" אני עונה, "רק לגימה של קולה".

בשלב הזה אני כבר ממש מרוקנת, יש לי בחילה נוראית, במהלך השעות האחרונות לא הצלחתי להכניס לגופי
כמעט כלום. אני רוצה להכניס משהו אבל הבחילה כל כך עזה שאני פוחדת לפתוח את הפה. אני ממשיכה
ועוברת את "מול הים" לעבר הלגונה. עוקפת אותה ויורדת לאורך הטיילת  עד הרויאל ביץ, שם אני פונה
שמאלה.  אני עוברת את הנקודה בה המסיימים פונים לשער הסיום. אני צריכה לעבור את הסיבוב הזה עוד
פעם לפני שאסיים, זה פשוט בלתי נתפס. אנשים שחושבים שסיימתי צועקים לי כל הדרך "כל הכבוד זהו
סיימת – זה הסוף" אני שומעת אותם ויודעת שהסוף עוד רחוק, החוויה של לשמוע אותם ולראות את הסוף
מפילה את רוחי. אני מרגישה שקשה לי לסחוב. הגוף מיובש לחלוטין.  "איך אני אעשה את הסיבוב הזה שוב?"
אני שואלת את עצמי.  "רק לא לעצור," אני אומרת לעצמי. הבטחתי לעצמי שאת המרתון הזה אני עושה כמו
שצריך. רצה כל הדרך, לא הולכת לשנייה-ייקח כמה שייקח, בסוף זה יגמר…

 

תחרות הישראמן שלי | כיכר מרידיאן 

הנה שוב "מול הים" וכיכר מרידיאן. אני ממשיכה לעבר הדולפין ריף ומסתובבת. כל הזמן אני אומרת לעצמי
שבפעם הבאה שאני אראה את הדולפין ריף זאת תהייה הפעם האחרונה. אני רצה לאט, הגוף מתקשה לסחוב
אבל אני רצה. אני עוברת שוב את כיכר מרידיאן. לילכי שרואה אותי מרגישה שמשהו לא בסדר ומחליטה ללוות
אותי קצת בריצה. אני רצה והיא לצידי, מדדה על עקבים אבל לא מוותרת. פשוט מדהימה אותי ואני כל כך
שמחה שהיא לצידי עכשיו. אני לא מסוגלת לדבר כי הבחילה כל כך חזקה. פתאום זה מתגבר עלי הבחילה וכל
המעיים שלי מתעוותים. אני קורסת בצד הדרך מקיאה וכמעט כלום לא יוצא. רק הבטן מתעוותת. תחושה
כללית של חולשה. "איך ממשיכים עכשיו?"  אני קרובה לעילפון.  לרגע עוטף אותי ייאוש-"מה יהיה? איך
אמשיך?" אני קמה ומתחילה לצעוד ואז חוזרת לרוץ, לילך לידי מעודדת, תומכת.  אני אסירת תודה לנוכחות
שלה לידי, האהבה והתמיכה שלה נותנים לי כוח, בשלב מסוים אנחנו נפרדות, "ניפגש יותר מאוחר" היא אומרת.
אני נכנסת לטיילת, קובי הצלם של ערוץ  10 לידי עכשיו.  אני כנראה נראת ממש רע והקצב שלי די איטי כי הוא
מסתכל עלי ושואל-"אז מה את ממשיכה עד הסוף? לא מוותרת?" "מה?" אני עונה לו כמעט בצעקה-"ברור שאני
מסיימת-אין כאן בכלל שאלה-את הדבר הזה אני אסיים, לא ממש ברור לי איך אבל אני אסיים".

 

תחרות הישראמן שלי | אסור לוותר

אני ממשיכה הלאה, אני חושבת על הילדים שלי שמחכים לי, שמאמינים בי, כל החיים אמרתי להם שאסור
לוותר על מה שחשוב להם, שצריך להגשים את החלומות, שקושי זה לא דבר רע, להפך זה דבר טוב כי זה
אומר שאתה מחוץ לאזור הנוחות שלך
אם אני לא מסיימת עכשיו איך אוכל לעמוד לפניהם?  "אני חייבת
לסיים ויהי מה!" אני שוב עוברת ליד שער הסיום ושוב צועקים לי "כל הכבוד זה הסוף"  ושוב פעם יש לי סיבוב
מלא לעשות. אני מרגישה זוועה. הכל כואב לי, סחרחורת, הגוף מרוקן ויבש. "בפעם הבאה שאעבור פה זה יהיה
הסוף", אני מעודדת את עצמי ומשיכה לרוץ לכיוון מרידיאן.

 

תחרות הישראמן שלי | הדרך לא נגמרת

הדרך לא נגמרת. כמעט ואין כבר רצים לידי. אני יודעת שכולם כבר סיימו שעות לפניי ואני עדיין בדרך.
ממשיכה, צעד ועוד צעד. דומה שזה לעולם לא ייגמר…  בסוף אני מגיעה לכיכר מרידיאן. "בפעם הבאה שאהיה
פה זאת תהייה הפעם האחרונה", אני מציינת לעצמי וזה מעודד אותי. אני רואה את תם, הוא מבטיח לי
שכשאחזור מהדולפין ריף לכיכר בפעם האחרונה הוא ירוץ איתי משם עד הסוף, אני מתרחקת לעבר ריף
הדולפינים, רצה לאט, בחושך כמעט לבד.

כל מה שאני יודעת זה שאני עדיין רצה, רצה כל הדרך כמו שהבטחתי לעצמי, מגיעה לדולפין ריף,
סיבוב אחרון. בחור שנמצא שם רואה אותי ומחליט ללוות אותי באופניים. כנראה שהוא חושש לי קצת
עוד קצת ועוד קצת וזהו, מגיעה לכיכר מרידיאן בפעם האחרונה. תם מחכה לי לפני הכיכר. לילך התקשרה וביקשה שיתקדם לעבר הדולפין ריף, הם ממש דואגים לי, לוקח לי המון זמן והם מבינים שאני לא ממש בסדר.

 

תחרות הישראמן שלי | זהו אמא זה הסוף

מעכשיו תם לצידי, "זהו אמא זה הסוף", הוא אומר, "עוד קצת, קטן עליך", אני רוצה לחייך אליו אבל זה נראה
לי נצח, הוא לצידי עם כוס בייגלה, קולה ומים. כל כמה דקות פונה אלי כמו רוכל בשוק: "בייגלה? מים? קולה?"
אני עושה "לא" עם הראש כי אין לי כבר כוח לדבר והוא ממשיך, באיזה שהוא שלב אני פורצת בצחוק,
הוא כל כך מצחיק אותי, אנחנו עוברים ליד דוכנים ובכל אחד מהם הוא עוצר ושואל-"אמא מה להביא לך?"

הוא ממש מטפל ותומך בי וזה מופלא בעיניי למרות שאני בכהות חושים כי המאמץ כל כך גדול והגוף כל כך
כואב שקשה לי להרגיש משהו וכהות החושים הזאת היא זאת שמאפשרת לי להמשיך, אבל משהו מהמעמד
הזה מחלחל לתוכי, התחושה שתם הבן שלי פה לצידי עוזר ותומך, שפתאום התפקידים התחלפו, משהו
במעמד הזה כל כך מרגש ועוצמתי, "אמא לשים לך מוזיקה?" הוא שואל, "בטח", אני עונה. "מה את רוצה?"
הוא שואל ואז בלי לחכות לתשובה הוא שם לי את שלמה ארצי, שני השירים שהיו הרינגטונים של הפלאפון
שלי, זה לא חודר לי להכרה אבל אני אסירת תודה לו ושרה עם שלמה ארצי: "ותארו לכם באמצע יום יפה,
שמים עליכם, האהבה אתכם…"  ולאחר מכן " ולא לפחד מהפחד…"  איך הוא ידע הבן הזה שלי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה?

תחרות הישראמן שלי | נותרו עוד 2 ק"מ

לפתע  אנחנו עוברים את השלט שמורה: עוד שני ק"מ נותרו. "אני לא מאמינה", אני ממלמלת והעיניים שלי
מתמלאות דמעות. "אמא", תם אומר, "נכון את הולכת להגשים חלום?" "כן" אני עונה לו בגרון ניחר וחושבת
לעצמי אני מגשימה חלום ואתה פה לצידי ועוד מעט גם שיר ויונתן יחברו אלי. הרגע הזה כל כך בלתי נתפס
בעיניי. הכאב והמאמץ בלתי אנושיים והכל מעורבב לי בלב ובבטן, מין ערבוביה דביקה ולא מובנת.

אנחנו עוברים את הטיילת של הילטון ועוברים לטיילת של הרויאל ביץ. מסביבי אני רואה אנשים מסתכלים
עלינו בהשתאות, אישה שמדדה מצד לצד עם שיער סתור ועיניים בורקות ומאחוריה בחור צעיר בג'ינס
עם מוזיקה של שלמה ארצי. איזה מחזה מוזר זה בטח נראה להם.

ואז זה קורה, אנחנו מגיעים לסוף הטיילת ושיר ויונתן מחכים לנו שם, שיר עם מצלמת וידאו מתעדת את
האירוע, אני כל כך שמחה לראות אותם! אנחנו משלבים ידיים-אני ושלושת הילדים שלי-אותם גידלתי וסחבתי
על כפיים ובשש שנים האחרונות כמעט לבדי. עכשיו הם סוחבים אותי ומושכים אותי, אני מרגישה שאני עפה.
כל כך מוצפת מהמעמד, אנחנו עולים על השטיח והכרוז מכריז. ואז פתאום אורות, שער הסיום נגלה לעיננו ושלושתנו עוברים בו ביחד.


צילום: תמר אלון

תחרות הישראמן שלי | בבת אחת הכל מסתיים

זהו, אני לא מאמינה, בבת אחת הכל מסתיים, אני בוכה וצוחקת, הרגע הזה כל כך חזק, כל כך עוצמתי. אני
מוצפת ברגשות: אושר, הקלה, תשישות…  מישהו ניגש אלי ועוטף אותי בנייר אלומיניום שמחמם אותי. תמר
הצלמת שלי פורצת בבכי, גם שיר ותם עם דמעות בעיניים, יאיר מחבק אותי ודניאלה חברתי האילתית
מסתערת עלי בחיבוקים. ואז נינה פקרמן קוראת לי ושמה עלי את המדליה ומחבקת אותי. אני מחבקת אותה
אסירת תודה. מרגישה שאיכשהו עכשיו אני חלק ממשהו גדול יותר, משהו שעוד לא ברור לי מה הוא.

אני פונה לילדים מחבקת את שיר שבוכה וצוחקת, את תם ויונתן. איזה אושר!  לילך המדהימה ואני נופלות
אחת לזרועות השנייה. זהו עשיתי את זה. הגשמתי את החלום. השלמתי את המשימה. אני מוקפת באהבה
של האנשים היקרים לי ביותר בתבל, הרגע הזה מכיל כל כך הרבה בתוכו. כל המאמץ והקושי של השעות
האחרונות. הקריסה של הגוף, ההתגברות על החולשה, הספקות, הייאוש התקווה…  הכל מתערבב עכשיו
בעוצמה. אני מובלת לתוך המלון כשלילך מגישה לי מרק חם, בדיוק מה שהייתי צריכה, כל הגוף תפוס וכואב אבל אני לא מרגישה את זה הנשמה שלי פורחת, זהו תם ונישלם-הגשמתי את החלום!!

 

תחרות הישראמן שלי | מקום 2 בקטגורית גיל

עוד יום באילת, אני מגלה שהגעתי מקום שני בקטגוריית גיל.  אנחנו יורדים לטקס ומעניקים לי גביע. זיכרון
מדהים ליום בחיים שייזכר לנצח. נישאר עוד לעשות את הקעקוע, הקעקוע יחרוט על גופי את החוויה אבל
היא כבר צרובה בזיכרון לעד. כשאני יורדת מהפודיום ניגש אלי בחור ולוחץ לי את היד בהתרגשות, "אני שחיתי
אתך כל הדרך" הוא מציג את עצמו, "איך ידעת לזהות אותי?" אני שואלת. "השפתון האדום שלך והלק האדום
ברגליים בהקו במים וסימנו לי את הדרך", הוא עונה לי ואנחנו לוחצים ידיים. קובי הצלם מערוץ 10 ניגש אלי
נרגש ואומר לי שכשראה אותי מגיעה לקו הסיום עם הילדים "החבורה שלי" הוא התרגש עד דמעות. זה מרגש אותי שהצלחתי לגעת ככה ולרגש אותו, איכשהו גם הם הפכו לחלק מהמסע שלי.


צילום: תמר אלון

 

תחרות הישראמן שלי | סוף דבר – סיכום

זהו, הגיעו לקיצם שישה חודשים של אימונים והכנות, שישה חודשים שחלמתי, פנטזתי, חששתי
והתכוננתי ליום הזה.

לדעתי הסיפור האמיתי של הישראמן הוא לא הסיפור של האתלטים החזקים והשריריים ששועטים אל היעד
שלהם בדייקנות ועוצמה פיזית שחלקם מתנת אל. הם כמובן ראויים להערכה גדולה מאין כמוה, אבל לדעתי
הסיפור האמיתי של הישראמן הוא הסיפור של האנשים הפשוטים.  אלו שהם לא אתלטים גדולים וספורטאים.  אלו שעושים את התחרות 15 שעות ויותר…

פגשתי בישראמן אנשים שהילדים סחבו אותם, אנשים כבדי משקל אבל עם כוח רצון עצום ודבקות במטרה.
אנשים שהמשיכו הרבה אחרי שכולם כבר סיימו כשהם חדורים ברצון להצליח ולהשלים את המשימה. אנשים כמוני.

הישראמן נחשבת לתחרות מבין הקשות ביותר בעולם ואני עשיתי את זה. מעכשיו שום דבר לא נראה בלתי
אפשרי. הוכחתי לעצמי ולילדיי שאני יכולה. עשיתי את זה מוקפת באהבה וחדורה באמונה והתחושה שלי
עכשיו מופלאה!

אני יודעת שאחרי שאעכל  את החוויה והאופוריה תשקע אני ארגיש ריקנות.  שישה חודשים הייתה לי תכנית,
מטרה, סדר יום. משהו לחלום עליו ולצפות לו. אני יודעת שארגיש בחלל אחרי הפסגה הזאת. אבל אני גם
מבינה שרק מתוך החוויה של הירידה יכול לצמוח משהו חדש ומאוזן ושבסוף החיים יכוונו אותי למטרה נכספת חדשה. רק שבינתיים יש להירגע ולתת לגוף לנוח, גם זה אתגר לא פשוט בשבילי עכשיו.

 

החיים נתנו לי מתנה-את האומץ לחלום ולהאמין שאני ראויה להגשים את החלומות שלי. את האומץ
להעז. זה לא ברור מאליו בשבילי. אני אסירת תודה על כך. אחרי הכל זה רק עניין של זמן עד שאסמן את המטרה הבאה ואהיה בדרך ליעד הבא…





כתבות נוספות

לכל המאמרים