קצה גבול היכולת, ללכת אל הקצה… תאוריות פסיכולוגיות | איריס עצמון

בשאלות  האלו עסקתי שכשהחלטתי לעשות את תחרות איש הברזל.  הרגשתי שאני יוצאת למסע.
מסע של גילוי עצמי. מסע אל הלא נודע.  סיקרן אותי לראות איך הגוף שלי יעמוד באתגר הגדול של
האימונים ההולכים ומתעצמים, ההולכים ומתארכים.  סיקרן אותי לא פחות איך אתמודד עם האתגרים
המנטאליים הכרוכים בכך. שאלתי את עצמי: איזה מחירים אשלם על כך?  איך אצליח לנהל את שיגרת
חיי ולשמור על המסגרת המשפחתית שלי ועל הקריירה.  הרגשתי שאני יוצאת למסע אל הלא נודע.  מסע אל קצה גבול היכולת.

קצה גבול היכולת | תיאוריות פסיכולוגיות | ניתן לנסות ולמצוא הסברים לשאלות הללו על ידי בחינה של מספר תיאוריות פסיכולוגיות.

קארל רוג'רס,

קארל רוג'רס, פסיכולוג הומניסט, גרס שהדחף החזק ביותר של האדם הוא השאיפה למשמעות,
הרצון להרגיש שיש משמעות ותכלית לחיינו. בהקשר הזה ניתן לראות בדחף להתנסות באתגר
שמביא את האדם לקצה גבול היכולת כרצון להבין את העצמי ולצוק משמעות ותכלית לחיים.

אברהם מאסלו

הפסיכולוג אברהם מאסלו  שפיתח את הסולם שנקרא: "פירמידת הצרכים של מאסלו" טען כי האדם
שואף להגשים את עצמו ולפתח את ה"עצמי" שלו. לפי פירמידה זאת כדי לממש צרכים רוחניים נעלים
יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הפיזיולוגיים והבסיסיים, המצויים בבסיס הפירמידה. הרמה החמישית והאחרונה הנמצאת בקצה הפירמידה, היא הצורך במימוש עצמי: יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.
ניתן להסביר על ידי התיאוריה הזאת מדוע אנשים מגיעים לעסוק בספורט זה בסביבות גיל 40.
במרבית המקרים סביבות גיל 40 האדם כבר פיתח קריירה, הוליד וגידל ילדים ובנה משפחה והוא מתפנה לחפש משמעויות ואתגרים נוספים לחייו.

ויקטור פרנקל

הסבר נוסף אפשר למצוא אצל ארווין יאלום המזוהה עם הזרם האקזיסטניאליסטי. יאלום דיבר על
החרדה הקיומית כמניע למעשי האדם. החרדה הקיומית נובעת מהקושי של האדם לקבל את העובדה
שהוא בן חלוף וכי המוות או החידלון של הגוף הם בלתי נמנעים.  ניתן להסביר את הרצון לעסוק
בספורט שכרוך בללכת אל קצה גבול היכולת כרצון לנצח את תחושת החידלון.
לא פעם אנחנו שומעים ספורטאים שעשו איש ברזל או תחרות אתגרית אחרת המשתמשים במילים:
"ניצחון הרוח על הגוף".  כאילו ניתן להכניע את התהליך הטבעי של ההזדקנות והמוות על ידי הרוח.

פרויד

תיאוריה נוספת שניתן באמצעותה להסביר את העיסוק בספורט אתגרי היא התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. תיאוריה זו רואה באדם מאגר של דחפים וצרכים השואפים לסיפוק, אך מכיוון שהחברה לא
מאפשרת את סיפוקם של כל הצרכים הללו, האדם נאלץ להשתמש במנגנוני הגנה. באמצעות מנגנונים
אלו, הדחף עובר עידון והאדם מוצא דרך מקובלת לבטא אותו. ניתן לאור תיאוריה זו לראות בדחף
לעסוק בספורט שמביא את האדם ל – קצה גבול היכולת, עידון של דחף התוקפנות. (כלפי העצמי וכלפי הסביבה).

נתון מעניין נוסף הוא שאחת התכונות שנמצאה כתכונת אישיות הקשורה להתנהגות ספורטיבית היא
הצורך בגרייה וחישה. כלומר, הצורך לקלוט גירויים מהסביבה ולחוש אותם.  הצורך לקלוט גירויים
ולחוש אותם הוא צורך בסיסי המשותף לכל בני האדם.  הדבר קשור, כפי הנראה, בצרכים הבסיסיים
של מערכת העצבים. קיימים הבדלים בין-אישיים בעוצמת הצורך הזה.  נמצא כי גברים ונשים בעלי צורך גבוה בגרייה ובחישה  – בחרו להשתתף בענפי ספורט עם מרכיבים גבוהים של חוסר וודאות.  לעומתם גברים ונשים בעלי צורך נמוך בגרייה ובחישה – העדיפו להשתתף בענפים צפויים יותר ומתוחים פחות (דונלי, 1976). הואיל ובספורט האתגרי יש מרכיבים של חוסר וודאות והליכה על קצה גבול היכולת, אפשר להסביר את העיסוק בו כצורך להגביר את הגרייה והחישה. או במילים אחרות, חיפוש אחרי ריגושים.

קצה גבול היכולת | בין אם אנחנו עוסקים בספורט הזה כדי לממש את הפוטנציאל שלנו, למצוא משמעות לחיינו, להתמודד עם החרדה הקיומית, לעדן את הדחפים שלנו או על מנת לקבל ריגושים, הנה כמה דברים שמצאתי שאנחנו מקבלים כשאנחנו נוטלים על עצמנו אתגר ספורטיבי שלוקח אותנו ל- קצה גבול היכולת:

1. אנחנו מרחיבים את הגבולות של עצמנו. כשאנחנו מגיעים ל- קצה גבול היכולת שלנו ושוברים
   את תקרת הזכוכית שלנו, הגבולות שלנו  נמתחים ומתרחבים ואנחנו מבינים שאנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שחשבנו.
2. ההתמודדות עם הקושי והאתגר מעצימות את תחושת המסוגלות העצמית, דבר שהולך איתנו גם לתחומי חיים אחרים.
3. ככל שהחוויה יותר גדולה ומאתגרת כך גם תחושת הסיפוק וההישג כשהמשימה מושלמת.
4. היציאה  מאזור הנוחות ועשיית דברים למרות שהם מעוררים חרדה,
   מלמדת אותנו להתמודד עם החרדות שלנו ומביאה להבנה  שמה שנראה בלתי אפשרי הוא פשוט משהו שעדיין לא עשינו.
5. כי חיים פעם אחת. וחלומות מגשימים כשמעיזים, ובסוף, החיים לא נמדדים על פי כמות הנשימות שלקחנו אלא על פי הרגעים שבהם עצרנו את נשימתנו…