מי שלא רץ לא מבין את האהבה לריצה | לי עמיר

קטגוריה: ריצה | מאת: חברים בספורטלי


אני רוצה למות, באמת רוצה למות, זה פשוט סיוט. הרגליים בקושי זזות, לא מצליחה לנשום בקצב שהגוף שלי דורש ואני מנסה להזכיר לעצמי שזה הקילומטר הראשון והוא תמיד הכי קשה. ריצה זה קטע. זה קטע כי מי שלא רץ לא מבין, פשוט לא מבין. אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו זוג רגליים אבל עובדה שלא כל אחד רץ.

מי שלא רץ לא מבין | הקבוצה שלנו
מי שלא רץ לא מבין ואנחנו קבוצה מיוחדת שכזו, אצלנו לא מפלים בין גברים לנשים זקנים וצעירים,
בריאים או עם מוגבלויות. אצלנו המדד לקבלה הוא רצון לרוץ.

 

מי שלא רץ לא מבין | הריצה זה קטע

הריצה אצלי זה קטע. התחלתי לרוץ בגלל זהבית. היינו רצות יחד על ההליכון עשר דקות ונתפסות למשך
יומיים. זהבית נכנסה להיריון ואני כדי לא לנטוש לגמרי את החדר כושר החלטתי לאמץ את הריצה. ביוני 2010
החלטתי לנסות לרוץ עשרה קילומטרים. המחויבות שלי הייתה בשיאה, ממש מורעלת. שלוש פעמים בשבוע,
אחרי שהייתי קמה ממשמרת לילה, עם מגרנות ועל אדוויל, כלום לא עצר אותי. עשיתי הכל לבד על המסילה
בחדר כושר והבטחתי לעצמי שאם תוך חצי שנה אגיע לעשרה קילומטרים המיוחלים, ארשם למרוץ תל אביב.
בדצמבר, ביום ההולדת של אמא שלי החלטתי שאני נרשמת למקצה של העשרה קילומטר במרוץ תל אביב. לא היה בי ספק כי ראיתי את עצמי בקו הסיום.


מי שלא רץ לא מבין | הפעם הראשונה

אין כמו הפעם הראשונה, התחושה הזו לא חוזרת. יש תחושה מיוחדת  שמחלחלת בך כשאתה מגיע בחמש
לפנות בוקר למתחם הרצים. הכל עדין חשוך, ולילה וקר ומסביבך אתה רואה עוד מטורפים כמוך עושים חימום
ואז אתה מבין שאתה שייך לקבוצה קטנה, סגורה שכזו, ייחודית, בריאה, שלא כל אחד יכול להיכנס אליה. כמה
מכם יכולים להגיד שאתם רצים חמישה ק"מ, עשרה ק"מ? זה נשמע מעט אבל זה כל כך הרבה, וזה שלך. רק שלי.

הריצה הראשונה שלי הייתה הריצה הכי טובה שלי. הגוף הגיע הכי מוכן שאפשר והתוצאה לא נעים לומר
תהיה הכי טובה שלי בשנים הבאות שתגענה. התיאבון הגיע והפסיכוזה של הריצה נכנסה לפעולה ויצאתי
מהמרוץ הראשון שלי והחלטתי היעד הבא- חצי מרתון. אומרים, תכניות הן בסיס לשינויים וככה רצה הגורל
ובמרוץ הבא כבר הייתי כבר על כדור קטן ולבן בשם אלטרוקסין.

יקי טוען שכל מי שרץ, התחיל לרוץ בגלל משהו רע שקרה לו. אני יודעת למה התחלתי לרוץ וזה לא בגלל משהו
רע שקרה לי אבל ההמשך שלי בריצה קשור בחלק לא קטן לתחושת השליטה בחיים שלי. הריצה נתנה לי
יכולת לאזן דברים בחיים שלי. הריצה היא רק שלי. השגתי אותה בכוחות עצמי, בלי עזרה והיא שם בכל רגע
שארצה לקום ולרוץ. ככה לפחות זה אמור היה להיות אצלי אבל הגוף שבגד לקח לי את השליטה. לקח לי את
השליטה מהריצה ויותר מזה את השליטה שלי על החיים שלי.

מי שלא רץ לא מבין | אמסטרדם

אמסטרדם כנראה נועדה להיות עבורי תמיד שילוב של טוב ורע. זה התחיל בטיול הראשון שלי לחו"ל בתור
בחורה פעורה וצעירה שכייסו אותה באמצע המולה של אנשים עם מעילי עור שחורים. בפעם השנייה יותר
מעשור אחרי אותה נסיעה, נסעתי עם מטרה ובשביל לכבוש מטרה. לרוץ את החצי הראשון שלי או אם
תרצו 21.1 קילומטרים.

הייתי צריכה מטרה באותה נקודה בחיי. התחושה הקיומית הזו של לבד , חיים שיצאו לי משליטה, גוף שלא
קשור אלי ומאכזב אותי, והתחושה הכללית הזו שכלום לא זז ולא מתקדם בחיים מלווים עד היום אבל אז
הדברים התנקזו למטרה אחת- אמסטרדם שלי.

אומרים שהריצה מורכבת מ99 אחוז מנטאלי ורק השאר יכולת פיזית. בשנה הראשונה שלי לריצה לא הסכמתי
כל כך עם הטענה ועד היום יש בי משהו שעדין טוען שלא כל גוף בנוי לריצות ארוכות שמעל עשרה ק"מ. גם
עשרה ק"מ לא באים בקלות  אבל המרחקים הארוכים דורשים איזה חוסן מנטלי אחר. הם דורשים מחויבות,
נחישות, עקשנות ורצון פסיכי להשיג את המטרה שלך. התהליך שאתה עובר מלמד אותך משהו על עצמך ואם
תשכיל אתה תיקח את השיעור הזה איתך הלאה.

מי שלא רץ לא מבין | כשאת נופלת

מי שלא רץ לא מבין | הנפילה בשישי בערב

רוב האנשים שיחליטו לרוץ חצי מרתון יצליחו אם יתמידו בתכנית הכתובה. איתי, לאלוהים היה תכנית נוספת
לזו שהמאמן שלי נתן לי. הוא אמר, יונתן ידאג לך לבניה של הנפחים והשרירים ברגליים ואני, אחזק לך את השריר המנטלי.

התכנית של אלוהים עבורי כללה נפילה ישירות על שתי הברכיים שלי בזמן הורדה של זבל ביום שישי בערב,
זה הביא לפציעה ראשונה באמצע התכנית שאחריה לא כל כך רצתי במשך שלושה שבועות וחשבתי לוותר כי
הגעתי רק ל13 קילומטרים ואז המאמן אמר תנסי לרוץ 16 קמ. בפרצוף פעור וחסר אמונה אמרתי לו, אוקי ואין לי
מושג איך אבל רצתי 16 ק"מ. התכנית המנטלית ממשיכה כששלושה שבועות לפני אמסטרדם עשיתי בדיקות
דם וראיתי שבלוטת התריס שוב לא מאוזנת מה שהסביר לי את הקצב היותר איטי שלי מהבדרך כלל. לילוש
היא כמו יאצ'ק נופל וקם ולא נשבר. אנחנו נרוץ חצי גם אם ממש לאט.

 

מי שלא רץ לא מבין | התרסקתי

בשעה טובה הגעתי לאמסטרדם ויצאתי לריצה קצרה כמו שיונתן אמר. יצאתי לרוץ עם רמי ואחרי שתי דקות
של ריצה ברחובות אמסטרדם, נפלתי באמצע הכביש. "נפלתי" תהיה מילה אלגנטית מדי למה שקרה,
"התרסקתי" תהיה המדויקת יותר. ברך ,יד ופרצוץ נכנסו יפה באספלט של אמסטרדם כשהחשמלית מרחק של
שלושה מטרים ממני. הצלחתי לצעוק רמי ובשנייה להרים את עצמי ולהגיע למדרכה כדי להתיישב ולבכות.
בשנייה אחת הכל מתרסק. זהו, מפה יאצ'ק כבר לא קם.

עם דמעות בעיניים ורמי לצידי המשכתי בריצה, מנסים לראות אם כואב ועד כמה. אני לא זוכרת שכאב לי מדי
אבל את המראה של הגרון שלי נסגר ממש מול העיניים איך הקוטר שלו מצטמצם והאוויר לא נכנס, אני זוכרת.
ממש לא נכנס, ושוב אני צועקת "רמי אני לא נושמת". מי אמר התקף חרדה ולא קבל?

בכי לא נשלט ובלתי פוסק, תחושות של למה כל אחד שמחליט לרוץ חצי, יצליח ואני צריכה לעבור את כל
הדברים האלו. להגיע עד לפה, יומיים לפני וליפול? ככה זה אמור להיגמר? חרא, שפל בשיאו, כזו נקודה
שחורה בחיים, שאין לתאר. מה בקשתי אלוהים? לרוץ. כל אחד יכול, למה אני לא? מבחינתי אפשר היה לארוז הכל ולחזור הביתה באותו הרגע.

>>> עוד בספורטלי


> 10 שאלות שכל רץ מתחיל שואל

תמונות מטריאתלון גן שמואל 2015

לוח תוצאות לספורטאים

> להיות חזק בראש או אימון חיזוקים מנטאלי?

החברים של ספורטלי – אלון רז

 

מי שלא רץ לא מבין | הריצה מחברת אנשים

הריצה מחברת אנשים. הריצה חזקה לי את הקשר עם החבר הכי טוב שלי, היא הכירה לי אנשים מדהימים
ומאמן אחד שובב שמצליח לגרום לך לרוץ ולכבוש יעדים גם כשאתה מלא בספק עצמי. בלעדיהם לא היה לי
את האומץ לעשות מה שעשיתי. בלעדיהם לא היה לי את האומץ לחלום על חצי מרתון. בלעדיהם לא היה חוזר
לי החשק לרוץ וליהנות. הייתה לי נקודת שפל לא קטנה בשנה הראשונה אחרי שגיליתי שבלוטת התריס שלי
החליטה לא לעבוד. אני זוכרת שיצאתי לרוץ ולא הצלחתי לרוץ קילומטר אחד. התחלתי לרוץ, הדופק הרגיש
בשמיים והלב ניסה לצאת בכל פעימה מהגרון ואני בוכה. אמרתי לעצמי זהו, די תוותרי הריצה זה לא בשבילך ואז פגשתי אותם.

בערב לפני החצי, התאפקתי שלא להמשיך לבכות ולהרוס לרמי את החצי מרתון שלו. ידעתי שאני הולכת
ללוות אותו אבל לא לרוץ. שעה לפני שהלכתי לישון, הייתי בטוחה שזה מה שיקרה למחרת אבל אז אלוהים
עשה את התרגיל האחרון בתכנית שלו איתי. הוא שלח לי אנשים טובים שהרגיעו אותי, עודדו ושיתמכו בכל החלטה שאעשה.

באת עד לפה, לא תרוצי?. בשעה אחת ועשרים בצהריים, הוזנקתי עם עוד כמה אלפים במקצה של החצי
מרתון. דרכתי על הקו ואמרתי לעצמי מה שיהיה, יהיה. אם אצליח קילומטר אחד, יופי, אצליח חמישה מעולה.
מינימום ציפיות, מפה יש רק לעלות. אני נתתי את המקסימום שלי, לא ויתרתי.

אמסטרדם הייתה נקודת השפל ונקודת השיא שלי. למדתי כמה ריצה היא הרבה מעבר לנפחים שנצברים, כמה
אתה צריך לרצות אותה באמת ולהתחייב אליה למרות כל המכשולים, כמה חשובים האנשים בחיים שלך וכמה
חשוב להרים את העיניים ופשוט ליהנות מהדרך…

 מאת: לי עמיר




כתבות נוספות

לכל המאמרים