לרוץ את מרתון ברצלונה | לחגוג יום הולדת 30 בריצת מרתון | מאת: מיכל טננבאום

לרוץ את מרתון ברצלונה | בארון שלי, אפשר למצוא גרביונים בכל מיני צורות וצבעים. יש אטומים,
יש גרביוני רשת, ויש בצבעים נועזים. הם נמצאים מעל המדף, שבו  מקופלים כל מכנסי הריצה שלי.
סוגים של טייצים: ממכנסי ריצה קצרים, עד טייץ תרמי, מהתקופה הזאת, שרציתי לעשות מרתון,
ובשביל זה יצאתי מהבית 5 פעמים בשבוע, ב 5:30 בבוקר, בלילות, שדני רופ, שקרן מטראולוגי,
היה מגדיר אותם קרים מהרגיל, ואני הייתי מתקנת אותו, כל בוקר ביציאה מהבית, קרים במיוחד, וברגעים האלו הייתי גם נזכרת באמא שלו.

לרוץ את מרתון ברצלונה | הגרביון של מיכל

לרוץ את מרתון ברצלונה | החלום לרוץ מרתון

פעם חלמתי לעשות מרתון, רציתי ועשיתי. התאבדתי בשביל החלום הזה.החיים נכנסו לקצב חדש, כמו
בעייריה-אחרי החגים, אז אחרי המרתון. האימונים היו בעדיפות הראשונה, השנייה והשלישית. וכל
השאר עבר להולד, או איבד את חשיבותו או יכולתו לרגש ולעניין. עברתי חוויות חדשות עם עצמי,
ריגושים, ותובנות עמוקות, שיכולות להגיע אליך רק ב5  בבוקר, בקור, מחוץ למיטה ,כאשר כל
זה נעשה מבחירה. ככל ששמתי על עצמי עוד שכבה של בגד, קילפתי שכבה מהנפש שלי.
גיליתי מה קצה היכולת שלי, גיליתי את עצמי, וגיליתי שאני יכולה להתאבד בשביל הדבר הזה,
ואם סיימתי את המרתון הראשון והשני למרות הכל, אני מסוגלת להתגבר על הרבה מכשולים בחיים.

לרוץ את מרתון ברצלונה | גרביון הוא בגד לא מחייב

בשנה האחרונה, לשבתי בעיקר גרביונים. שנה המשמעותית בחיי. שמתי לב, גרביון הוא בגד לא מחייב.
הוא מזיל עליך ריר של גברים מדי פעם, אבל אין בו רוח של משימה שמוטלת עליך. אני יכולה ללבוש
גרביון, והדופק שלי לא חייב לעלות, כמובן שזה לא אומר שלא יעלה דופק של מישהו אחר. וככה
הסתובבתי עם הגרביונים, שנה שלמה, לוקחת אותם מהמדף, ואפילו לא מתייחסת לערימת
הטייצים שפעם הייתה כל עולמי. אז,הם היו איתי, ספגו, יותר נכון להגיד נידפו, כל טיפת זיעה
שלי, וגרמו לי לאושר, הלא  ניתן להגדיר במילים. הם נתנו לי תחושה שאף אחד לא יכול עליי.
היום, אני יודעת, שאף אחד לא יכול עליי, אבל, היום אני גם יודעת להגיד לעצמי, שזה לא בגלל
שהצלחתי במשך חצי שנה, לקום לבד, ולצאת לאימון, לבד, בכל מצב. היכולת הזאת, אולי
קשורה לגנים הסובייטים שלי, ולכל אחד מאיתנו יש משהו שהיה שם קודם, ובא לידי ביטוי והתפתח ביכולת להתאמן למרתון, או לכל תחרות אחרת.

לרוץ את מרתון ברצלונה | גיבורת על

הטייץ, הוא הגלימה שלי, נתן לי יכולת של גיבורת על כלשהי. ודווקא עם הגרביון על הרגליים, וכוס של
איזה יין ביד, הייתי הכי אמיצה. אמרתי לעצמי, הכי קל, זה לקום בבוקר, לראות את תכנית האימונים
שנבנת בהדרגה, להצמד אליה, ולהתמודד עם המכושלים שבאים מדי פעם, כעייפות, פציעה או סתם
חוסר רצון. הכל כתוב, הכל טכני, אתה רק צריך לרצות מספיק, ולעבוד קשה, להיות קשוב. אני לא
מכירה מרתוניסטים מפונקים, מכירה בכיינים, אבל כולם בסופו של דבר, עושים את מה שצריך.
יש כאלה שמצליחים, יש כאלה שמתאבדים, ויש חכמים, שיודעים שתהיה הזדמנות נוספת. ואז את,
לוקחת את הדבר הזה, שנקראה חוסן נפשי, יכולת התמודדות, הצבת יעדים ועמידה בהם, ומעתיקה למציאות?

לרוץ את מרתון ברצלונה | מיכלי עם כוס יין ביד | צילום: טלי שיאצו

לרוץ את מרתון ברצלונה | מיכלי, זה לא עובד

מיכלי, זה לא עובד. נכון, את מתעצבנת כשבלימודים באוניברסיטה לומדים על תיאוריה שנשמעת
הגיונית בספר, אבל לא בדיוק מתאימה למציאות היום יומית, אז זה המקרה. בחיים אין תכנית
אימונים שנבנתה בהדרגה בהתאם ליכולת שלך. לחיים לא אכפת אם את מוכנה כרגע או לא,
וגם לא תמיד יש לך נעלי ספורט וביגוד תרמי. בחיים הרבה פעמים צריך לרוץ, גם אם אני לבושה
בגרביון, או להפך צריך לעצור ולהפסיק להילחם, כי פשוט  אין בשביל מה. אם הצלחתי לרוץ
במרתון ולהרגיש בלתי מנוצחת, זה אולי יכול להעיד עליי, שאם החיים יכופפו אותי באמת, אני תמיד יכולה לעשות את עצמי, כאילו עושה מתיחות.

לרוץ את מרתון ברצלונה | החלטתי שוב לרוץ מרתון

ולאחר שנה, של התעלמות מוחלטת מבגדי ספורט שלי, וקושי להיכנס לבגדים הרגילים, ואלכוהול מלא
בקלוריות, החלטתי לעשות מרתון, לא בגלל שאני רוצה להוכיח משהו למישהו, אפילו לא לעצמי. אני
אוהבת את המסגרת הזאת, שהאימונים נותנים לי. ללכת לישון כמה פעמים בשבוע מוקדם, בתירוץ
שיש לי אימון מחר בבוקר, אבל בעצם, אני פשוט רוצה ללכת לישון ב 9:30.לקום מוקדם, ולהרוויח
את המקלחת החמה שלי. להתחמק מאיזו הזמנה או יציאה, שלא בא לי עליה במיוחד, או לא לענות לטלפון אחרי שעה 9 בערב.

לרוץ את מרתון ברצלונה | יום הולדת 30 שלי

לאחר התלבטויות שונות, ושיקולים שונים, החלטתי שלא סתם מארגני מרתון ברצלונה עשו אותו יום
אחרי יום הולדת 30 שלי. אז נרשמתי למרתון, ומה שהכי הזוי, כבר כמה חודשים אני מתאמנת
בשבילו. אני עומדת בתכנית האימונים שלי, מתקדמת בצורה משמעותית, ורק לפני 3 חודשים ,
לא יכולתי לרוץ 20 דקות, בקצב של צב, בלי לחושב מתי זה יסתיים, והיום רצה כבר 20 ק"מ.
אבל מה שהכי מדהים אותי, שאני לא מתאבדת בשביל זה. אני מנהלת את החיים שלי, בלי לוותר
יותר מדי עליהם, ומתאמנת למרתון.  אפילו כבר כמה פעמים חזרתי מאוחר הביתה, עם אלכוהול
בדם, כמובן בימים שאין אימון בבוקר למחרת. אני יודעת, שהחודשים האחרונים לפני הזינוק
ידרשו ממני קצת יותר, ואני מוכנה לפרגן להם. גם הפעם, אני חולמת לעשות מרתון, רק שהפעם
החלום שלי לא משתלט עליי. יש מלא חוויות במקביל שמרגשות אותי אפילו יותר.וגם אם אני
אצטרך לוותר עליו, כי המציאות תכפה עליי תכנית אחרת, יש לי תכנית מגירה, חוץ מלשבת
לבכות, ולהלחץ (כמו שעשיתי בעבר) – להכניס את וכנית האימונים למגירה, להוציא גרביון מהמדף, ולחגוג יום הולדת בבצלונה.

כי משהו חייב להשבר, או השיא שלי בריצת מרתון יחד עם הקיר, או לב של איזה גבר ספרדי הורס, כי אחרת זה לא משבר גיל ה30!