אירונמן אוסטריה 2017 | גליה טירן

קטגוריה: חצי ואיש ברזל | מאת: חברים בספורטלי


אירונמן אוסטריה 2017 – השלם עולה על סך כל חלקיו | מאת: גליה טירן

 .

אירונמן אוסטריה 2017 רק כאשר חזרתי הביתה לשגרת החיים של עבודה, משפחה, בית ושאר
״טרדות״ החיים הרגשתי שחלקיו של הפאזל נופלים לאיטם כמו מטבעות במכונת קזינו למקומם.
תחרות איש ברזל, קשה ככל שלא תהיה, איננה אלא הקצה של הקרחון.

אירונמן אוסטריה 2017 | פרחים |  צילום: טלי שינברג

אירונמן אוסטריה 2017 | גליה טירן |  צילום: טלי שינברג

מאחורי יום אחד שהמנצח מסיים אותו בפחות מ- 8 שעות, והאחרונים מסיימים אותו בכמעט 17 שעות,
עומדים ימים רבים של עמידה טרם שחר בבית גוברין, לטרון, קוממיות, נס הרים, הגלבוע  ומקביליהם
בעולם, בקור מקפיא או בחום הלוהט. עומדות אין ספור שעות של טרם שחר במגרש החניה של מדיקס
או חוף הצוק, ושוטרים שבאים לבדוק אם את בסדר, והאם סיימת את יום העבודה שלך… והלקוח
האחרון נוהג בך בנימוס… עומדות שעות רבות של חום לוהט שנדמה שעוד שניה מייבש לך את המוח
כי מישהו החליט לפתוח ביולי אוגוסט את המזגן על חימום … , קילומטרים רבים של רכיבה, ריצה ואפילו שחיה.
.

.

בליבו של הקרחון הזה עומדים רגעים רבים של תסכול, אכזבה, וכן, לפעמים גם רגעים של חוסר אמונה.
לפעמים גם אם עשית הכל נכון בדרך, ואפילו ביום התחרות עצמו, לא הצלחת לעמוד ביעד שרצית
או הצבת לעצמך. אז למה כשאני כותבת על אירונמן אוסטריה 2017 לוקח לי שורות רבות להגיע
לתחרות עצמה? שכן עבורי התחרות עצמה הייתה ״משעממת״ למדי, בלי שום דרמות,
לא נפל לי כלום… לא נשבר לי כלום…. ולא איבדתי כלום.

כמו כולם ניהלתי מלחמת מכות במים, הרביצו לי אז הרבצתי חזרה, נלחמתי על רגלים טובות ואיבדתי,
יצאתי מהמים כשתוך שניות מכה בי הידיעה שיש לי 400 מטר לפחות לרוץ בלי משקפיים,
זוג המשקפים הנוסף ששמתי ע״פ הנחיות המארגנים נעלמו יחד עם הספסל עליו הונחו.
הרגעתי את עצמי שכבר עשיתי את זה באילת אז גם באוסטריה זה אפשרי. חילוף זריז,
וריצה עם האופניים לקו העליה, ראש למעלה להסתכל קדימה, כמו שליאור תמיד אומר חבל ליפול במטר הראשון….

אירונמן אוסטריה 2017 | יוצאת מהשחייה |  צילום: טלי שינברג

אירונמן אוסטריה 2017 | יוצאת מהשחייה |  צילום: טלי שינברג

הרכיבה נעשית בנופים מדהימים אבל כל החלק הראשון מתרכזת בשביל להמנע מדרפטינג. כמות הרוכבים על המסלול הפכה את המשימה הזו לקשה ומאיטה, קריאות העידוד של רוכבים ישראלים שחלפו על פני, החזרתי עידוד למי שהצלחתי לעקוף בחזרה…., יציאה להקפה שניה, רגע לפני שיוצאת אליה שומעת את צעקות העידוד של המלווים של הקבוצה, חלקם עשו את כל הדרך מישראל ליום התחרות רק בשביל לעודד. הלב יוצא אליהם.

יוצאת להקפה שניה, העננים מעל יוצרים מזג אוויר חורפי, מעט טפטופים של גשם, הרבה ירוק בעיניים, רואה מעט ממנו, בעיקר רואה אספלט.

תוך כדי הרכיבה עושה עסקאות מגונות עם אלוהי הפנצ׳רים… בלי פנצ׳ר בבקשה.אירונמן אוסטריה 2017 | על האופניים |  צילום: טלי שינברג

אירונמן אוסטריה 2017 | על האופניים |  צילום: טלי שינברג

 

מסתיימת הרכיבה ומקבלת החלטה לעבור לביגוד ריצה מלא, מעדיפה עוד דקה בשטח ההחלפה
אבל לרוץ עם מכנסי ריצה נוחים. בדיעבד החלטה מעולה עבורי.

יוצאת לריצה, תזכרי להתחיל רגוע משננת את הכללים שנרכשו במשעולי קוממיות בחום של 34 מעלות,
יש לך דרך ארוכה. אבל הדופק מסרב לרדת, הפולניה שבי קמה לתחיה ונוזפת בספורטאית הקשישה,
תרגיעי אחרת תמצאי את עצמך צועדת את המרתון, הזה ולא רצה. לוקח כמה קילומטרים טובים,
הדופק נרגע, יורד לזון 2 נמוך ומכאן נשאר כיוון וזמן.

בהתחלה מצליחה לקחת ג׳ל כל 30 דקות אבל מהקילומטר ה- 20 פשוט לא מצליחה יותר,
הבטן מתמרדת , מספיק לה. ברור לי שאני צריכה לשנות אסטרטגיה. זה כבר היה בעבר,
מחליטה לעבור ל״תזונת איכות״ …. פעמיים קולה בכל תחנת שתיה.

אירונמן אוסטריה 2017 | בריצה |  צילום: טלי שינברג

אירונמן אוסטריה 2017 | בריצה |  צילום: טלי שינברג

>>> עוד בספורטלי

קבוצות ריצה – אינדקס עסקים בספורט

קבוצות טריאתלון – אינדקס עסקים בספורט

לוח אירועי הספורט בישראל

מכירים את המשפט רצתי על האדים??? אז אני רצתי על קולה, בחיי היום יום אני בכלל לא אוהבת
קולה. 5 ק״מ לסוף עוברת מוד בשעון ורואה 12:06 מבינה שנשארה לי עוד חצי שעה פחות או יותר
ושאני עומדת ביעד שהצבתי לעצמי. לאט לאט הרגליים תופסות תאוצה והשעון מראה שאני רצה
כמעט דקה יותר מהר  לק״מ, ולמרות זאת מייחלת לקו הסיום, אני מרגישה את השלפוחיות ברגלים,
רוצה כבר לשמוע את הכרוז קורא בשמי, הפעם אשמע אותו לא כמו בפעם הקודמת שאז מרוב
התרגשות פיספסתי … קו הסיום מתקרב המוני אנשים צובאים על הדרך אליו, אי אפשר לטעות,
יד נשלחת לכיף, עושה כיף מבלי לראות למי מחוברת היד הזו… ממשיכה וקו הסיום מגיע, גם הפעם האורות וקריאות העידוד לא נותנים לי לשמוע את קריאת הכרוז.

חוצה את קו הסיום ופוסעת  הלאה, לוקחת שתיה, מדליה ונייר כסף. ופותחת את השעון. הורדתי יותר
משעה מהתחרות הקודמת. בשלב הזה פתאום מתרוקן האוויר, כמו הרגע שלאחר לידה,
נהיה שקט, למרות שמסביב רועש וגועש, עשיתי זאת.
.

.

היעד שהצבתי לעצמי לפני התחרות היה לרדת מ- 13 שעות.  ב- 2014 כאשר הייתי בת 53
עשיתי באותה תחרות באוסטריה 13:36. ידעתי שהשעון הביולוגי לא לטובתי, וידעתי שלגלח
36+ דקות זה גילוח משמעותי, שמחייב שיפור תוצאה בכל אחד משלושת  הענפים וגם בענף
הרביעי… ההחלפות. אבל גם ידעתי שבשנתיים האחרונות  עשיתי עבודה קשה, עם נהג מקצועי על ההגה, וקיוויתי שאצליח לקצור את הפירות.

לא פעם אנשים, שלא מאושפזים על שגעון בלטרון, נס הרים וכו׳, שואלים אותי על מה אני
חושבת כל כך הרבה שעות. אז גם כאן לקורא המחשבות שעובדים על פיתוחו יהיה משעמם,
ואפילו מאוד.

עמוק עמוק בתוך התחרות, בק״מ ה- 37, 5 ק״מ לסוף הייתה הפעם הראשונה והיחידה
שהעברתי מוד בשעון בשביל לראות כמה זמן אני כבר בתוך התחרות, בשלב הזה כבר
היה לי ברור שאסיים ושאני ככל הנראה  עומדת ביעד שהצבתי לעצמי. המספר הפתיע אפילו אותי.

 

כתבתי בסיום התחרות שלשפר תוצאה באירונמן זה לא חלום  בעיני אלא שאיפה או יעד. החלום שלי הוא להגיע לאנשים רבים ככל האפשר ולהגיד להם שזה אפשרי, שזה מעשי, שלשאוף גבוה זו לא בושה, שלרצות להשתפר וגם לעשות בשביל זה אפשר בכל גיל .

שאיפות צריכות להיות ראליות …

חלומות… לא בהכרח

אירונמן אוסטריה 2017 | הפודיום

אירונמן אוסטריה 2017 | הפודיום |  צילום: טלי שינברג

 






כתבות נוספות

לכל המאמרים