הדרך לתחרות איש הברזל שלי | מאת: אלית אילן

קטגוריה: טריאתלון | מאת: אלית אילן


הדרך לתחרות איש הברזל שלי, תחרות חצי איש ברזל בישראמן אילת 2015 – אלית אילן

הדרך לתחרות איש הברזל שלי – ישראמן 2014 הסתיים בתחושת סיפוק ושובע. למרות שהיו תנאים מעולים וניהול תחרות ממש טוב, הבטחתי לעצמי ששנה הבאה בהחלט ניתן לדלג. אני, שכולי התנהלות על פי תכנית חומש ידועה מראש, הכרזתי על שנה ללא מטרה. כל מיני גורמים כאלה ואחרים טרפו את הקלפים והביאו אותי להיות שוב על קו הזינוק גם בישראמן 2015 וגם על עוד קו זינוק אחד עתידי עוד כמה חודשים, שעדיין לא מדברים עליו ב – ר' גליי…

בעניין ההבטחה לעצמי אחרי ישראמן 2014 – הבעיה בתחרויות האלה, שהן כמו לידה. 2 צעדים לפני קו הסיום נשבעים (מעדיפה שלא לחזור במילים מפורשות על הנאמר) שכף רגלנו לא תדרוך בשנית על שום קו זינוק, אבל קצת אחרי שנחצה קו הסיום, הדעת משתבשת עלינו לגמרי, כל הקופסא עושה reset, עמוד השדרה מתגמש עד לדרגה של חסרי חוליות וכל השבועות וההבטחות, מלפני 10 מאיות השניה, שוות כקליפת השום.

אז מה היה לנו…שיא האימונים השנה לפני הטייפר חפף לשבועיים היותר מטורפים וקרים שהיו כאן בחורפים האחרונים. טמפרטורות חד ספרתיות עד לאפס מעלות, יום אחרי יום. שיעול שהחל כשבועיים לפני התחרות, התברר שבוע לפני התחרות כדלקת בדרכי הנשימה (אולי זה יהיה לקח לפעם הבאה ללכת לראות רופא בזמן…) ומה יותר נחמד מלזנק לחצי ישראמן על אנטיביוטיקה ומשאף?? שיחות מההורים (כן, כן.. גם בגילי…) שאיני אחראית ושאחשוב על הדברים ואני עונה: טוב, אם לא ארגיש טוב, אז אפסיק… מאחר וההורים שלי מעט מכירים אותי, אזי לשני הצדדים ברור, שהפירוש ל "אם לא ארגיש טוב, אז אפסיק" הוא "בלי אלונקה הישבן שלי לא עוזב את האוכף…"

רביעי-חמישי כל הלוגיסטיקה והארגונים הרגילים של איסוף ערכות, תדריך, ארגון תיקים, דיונים ברומו של עולם על תחזית מזג האויר בהרי אילת ושאלת השאלות על איזה ביגוד להיסגר ברכיבה. אני אישית תמיד מעדיפה שיהיה לי קצת קריר מאשר להתחיל ולחוש את עקצוצי ההתחממות. בדיעבד, התברר שביגוד הרכיבה שנבחר קלע בול. לפחות זה…

בלילה לפני התחרות נכנסת למיטה ב 21:00, מכוונת שעון ל 4:30 וישנה טוב כמו שלא ישנתי לפני אף תחרות אחרת. בדרך לחוף מבקרת את תיק T1 ואת האופניים – הכל תקין. בחוף מתאפסים על המצופים, יש עיכוב קל בזינוקים, נכנסים למים הנעימים ולפני שיש זמן לחשוב יותר מדי מוזנקים. השחייה, שאמורה להיות עבורי ידידותית למשתמש, מתחילה במשבר נשימתי, לא ברור למה. יודעת שזה עניין של כמה דקות ומסדירה בהדרגה את הנשימה. הכל תקין. איזה כיף לשחות, רק חבל שבתוך חליפה… יוצאת בזמן דיי סביר מהמים, מתקלפת מהחלק העליון של החליפה תו"כ ריצה ואוספת את תיק T1. אין אף כסא פנוי בשטח. בלית ברירה ההחלפה נעשית בעמידה. So far so well, חוץ מאשר בחור אחד שהחליט להתערטל מולי, למרות שממש אסור לעשות זאת שלא באוהל הנפרד. ניחא, אין לי זמן אליו.. יש עוד יום עבודה מפרך לפניי.

הדרך לתחרות איש הברזל שלי

העליה לנטפים אין בה שום חידוש, פשוט מטפסים ומטפסים. קופסת ההפתעות הגיעה מיד לאחר מכן בדמות 3 שעות של רכיבה מול הרוח. בהלוך עוד היתה איזושהי תקווה קטנה שהרוח תהיה בגבינו בחזרה, אבל כשהתחילו לחזור רוכבים ממול הבנתי, שכל הכיף הזה הולך להימשך ממש עד סוף תשעים ה ק"מ. כן, אני יודעת שיכולים להיות תנאים יותר גרועים ושלפני שנתיים היו רוחות יותר חזקות… עדיין, היה מספיק גרוע! זה היה השלב שבו התחלתי להרגיש שיום שיא שלי – זה לא! התחלתי לספור את הקילומטרים במקטעים: עד נקודת הסיבוב, אחכ עד ה 70 ואז עוד 5 וכו וכו כמובן תוך תדלוק מתמיד על פי תכנית התזונה. התקווה האחרונה, שאולי בכל זאת אחרי הסיבוב הרוח תהיה בגב, נגוזה כמובן עם המעבר על השטיח. מהפח אל הפחת. עוד 35 ק"מ של רכיבה מול מאוורר גדול.

הירידה האחרונה המובילה ל T2 והמחזה הנגלה של שטח ההחלפה בנטפים הם אחת מנקודות האור (הבודדות יש לומר 😉 בישראמן. הלב פשוט מתמלא שמחה. פשוטו כמשמעו. ואם היה זמן בטח היו גם מי שמוכרים שם את האופניים שלהם…

מחליפה ב 2 דקות ויוצאת לריצה. חוזרת להרגיש קצת יותר טוב. כל החצי הראשון בירידה היה בקצב טוב, לא מהר מדי. באמצע הירידה מתחילה להרגיש שפשוף בירך הפנימית ומגלה שהמכנס נקרע ומתהווה לו שם וואחד שפשוף פתוח. איזה תענוג לרוץ ככה חצי מרתון. מאחר וזו לא נקודת הסבל היחידה, היא מתערבבת עם השאר ופחות מורגשת.. קצת אחרי מרידיאן התשישות חוזרת להשתלט. מגיע שלב המחשבות, השיחות עם עצמי ועם אלוהים והמשא ומתן ("גם אם עכשיו אעבור להליכה עד קו הסיום, זה עדיין יהיה זמן סביר…") למרות שמדובר בסוף ינואר הטמפ' באילת בצהריים דיי חמה. שותה בכל תחנה וגם מרטיבה ראש וחולצה. ובפעם הראשונה ever גם עוברת להליכה כמה פעמים. כבר חוויתי תחרויות מתאגרות. אף פעם לא עברתי להליכה! בדיעבד אני מניחה, שגם נקודת הסיבוב בדולפין ריף היתה מעודדת מנטאלית. לא בטוחה שבאותו רגע שהסתובבתי שם, אכן חשבתי כך… יותר בכיוון של: אלוהים יודע איך אני חוזרת את כל זה עכשיו… נו, אבל בסוף הגעתי שוב למרידיאן ולוקחת איתי רבע בננה וכמה שטוחים, דוחפת הכל לפה יחד ומקווה מאד שלא אתפס בעדשה של איזושהי מצלמה…

הדרך לתחרות איש הברזל שלי

קו הסיום מעולם לא נראה רחוק יותר! נכון שקילומטר הוא מרחק אובייקטיבי, אך במצבים מסויימים השעון הולך לאט יותר.. בכניסה ללגונה מגיעה לבחור נחמד שמנסה למשוך אותי איתו, גוער בי שזה לא הזמן לעבור להליכה ושאעזוב את השעון, שממש לא חשוב עכשיו. וגם הוסיף ואמר: נשאר רק צלע ועוד צלע ועוד צלע (של הלגונה הכוונה).. בחייאת, בחיים לא נתקלתי בכזה מצולע ענק. איכשהו המטרים כן עוברים בשעון, העליה הקטנה לפני קניון מלכת שבא נראית אימתנית ביותר אבל שם באמת כבר לא נשאר הרבה. אני ועוד חברה לקבוצה מושכות זו את זו ומגיעות לבסוף יחד לקו הסיום. לא האמנתי שהגעתי אליו. אחת התחרויות היותר קשות שהיו לי. ביצוע שדיי רחוק מתכנית התחרות שלי (ב 15 דקות בערך), יחד עם זאת – סיימתי! זה טוב לחוות גם תחרויות שהן פחות טובות. מכל תחרות לומדים משהו – זה בטוח. מאחלת לעצמי שלשנה הקרובה תרמתי את מכסת התחרויות ה"לא משהו"  ושנשאר לי למלא את מכסת ה"משהו משהו"… 🙂

הדרך לתחרות איש הברזל שלי

מקום שלישי לקבוצת גיל





כתבות נוספות

לכל המאמרים