דואתלון חיפה 2016 | טריאתלון חיפה שהפך לדואתלון מאת: אלית אילן

דואתלון חיפה 2016 – Back to Business, לו"ז צפוף וימים עמוסים עד אפס מקום בילדים, עבודה בסטודיו,
הכנות למידברן ועוד ארגון של איזושהי מסיבה שלקחתי על עצמי, הביאו לכך, שלא הייתה לי שנייה זמן
כמעט לחשוב על התחרות בחיפה. תחרות ראשונה שהשתתפתי בה, שנה כמעט לאחר האיש ברזל ביוני
שנה שעברה. בין לבין מבינה בימים שלפני, שהשחייה עומדת בסימן שאלה עקב תחזית לא משהו… משהו
שהיה ניתן לדעת בוודאות כבר בשישי אחה"צ, אם לא בשבת ב 5:00 בבוקר.

יום שישי בבוקר שלחתי לטלי שיאצו הודעה אם היא מגיעה לצלם. טלי עונה, שלא מאחר ומצלמת את מרוץ
הרצליה ושואלת אותי: יש מצב לדואתלון, נכון? אני עונה: מקווה שלא. טלי צוחקת ועונה: ברור,
את שחיינית… משעשע. מצד אחד מחמיא, מצד שני לא בדיוק מהירויות שחייה של שחיינית.

דואתלון חיפה 2016 | הים מסוכן לשחייה

שישי בערב כיבוי אורות מוקדם ככל האפשר לאור ההשכמה בשעה, שיש אנשים שמכירים אותה רק אם יש
להם טיסת בוקר לאירופה. מקווה שלא שכחתי כלום. מלא זמן לא ארזתי לתחרות. בכביש החוף גשם
זלעפות. מתי בפעם האחרונה ירד גשם בתחילת מאי?? העצירה לקפה בדרך עלתה לי בחנייה הרחוקה
יותר של חוף דדו מאחר והחניון הקרוב היה כבר מלא. ניחא. צועדת לכיוון שטח ההחלפה דרך הטיילת.
מבט אל הים. אמנם שחיינית אני לא (לא במובן המקצועני של המילה) אבל ניסיון של יום-יומיים עם
הים יש לי במצבי ים החל "מפלטה/בריכה/אין דברים כאלה" ועד תנאי ים של "משוגעים, אלוהים יודע
איך נכנסנו/יצאנו לים כזה" (מקווה שההורים שלי לא קוראים הפעם). לאור תמונת הים בשבת בבוקר,
ברור לגמרי שהים מסוכן לשחייה ו 80% מהאנשים שם לא שחו בשום ים שדומה לתנאים האלה.

דואתלון חיפה 2016 | הים מסוכן לשחייה

דואתלון חיפה 2016 | הטריאתלון שהפך לדואתלון

הטריאתלון הפך לדואתלון. ניחא. כבר עשיתי דואתלון אחד בחיפה. אז חצי איש. היום אולימפי. לא משהו
מרגש במיוחד. הזמן נמרח. מזמן כבר סיימתי את הבננה והתמרים שלי. לגמרי הייתי יכולה לישון עוד שעה
לפחות. י', חבר טוב שלי, שואל באיזה קצב אני מתכננת לרוץ. אני עונה לו שההנחיות שלי הן לפי דופק ולא
לפי קצב. מניחה, שבדופק הנתון ארוץ סביב 5:30 (בפועל זה היה יותר לכיוון 5:20). החלטנו להתחיל יחד
ומראש אמרתי לו, שאם רוצה להגביר – שיפתח קדימה. ואכן לא הרבה אחרי הזינוק אנחנו נפרדים.

כמו תמיד, אני לוקחת מים בכל תחנה – גם לשתיה וגם לראש. שומרת על הדופק, נהנית מהריצה לאורך הים
ולקראת הרבע האחרון של הריצה חוברת שוב ל י'. באזור ה 8 ק"מ אנחנו רצים ממש לבד. אין אף אחד
בטווח נראה לעין ואני שואלת אותו: תגיד, אנחנו לבד כי כולם מקדימה? הוא צוחק ועונה לי: הכל בראש…
לקראת סוף הריצה משננת את ההחלפה ומגלגלת בראש את ההנחיות: "ענייני. יעיל. הייתי פה." דקה ו 44
שניות ואני יוצאת לרכיבה. נזהרת בכביש הפנימי משיבושי הדרך, פניה ימינה לכביש החוף ואני יורדת אל
האירובר, מרכינה ראש ונותנת ל SHIV להתמזג עם הרוח. לא נראה, שהריצה הראשונה משפיעה על
הרכיבה. מתדלקת ג'ל ואיזוטוני ונותנת לרגליים לעשות מה שהן יודעות. המסלול בחיפה הוא חגיגה לעיניים
ולנפש לאוהבי ים ואני פשוט נהנית מהנוף. הכחול של השמיים מתמזג עם הכחול של המים ואני לגמרי מרגישה את פירות העבודה של החודשיים האחרונים.

דואתלון חיפה 2016 אלית ויורם

דואתלון חיפה 2016 | עבודה קשה

בשבועות האחרונים שמתי לב לקווים המקבילים, שבין העיסוק שלי "האמיתי" לבין העיסוק של שעות הפנאי
(כן, אני יודעת שלמרבית האנשים השעות שבין 5 ל 8 בבוקר לא נחשבות שעות פנאי…) בחלק של
ההשקעה ושל העבודה הקשה. ההבדל הוא, שבכל אחד מהעיסוקים אני נמצאת בצד אחר של המתרס.
בסטודיו אנחנו כל הזמן אומרות למתאמנים השיקומיים, שלא קורים אצלנו ניסים. רק הרבה עבודה קשה,
המון אגלי זיעה ולא מעט דמעות – חלקן של כאב, כאב פיסי אבל גם הרבה דמעות של התרגשות ושמחה.

לא מזמן אחת המתאמנות השיקומיות הצליחה תרגיל לא פשוט ואמרה לי: "זה נס שאני מצליחה את התרגיל
הזה." עניתי לה: "אין אצלנו ניסים. את מצליחה כי עבדת ועובדת קשה." האמת, שזה נכון לכל תחום. אין
קיצורי דרך. ואני רק התחלתי. יש לי עוד המון עבודה קשה והשקעה. למעשה, כשאני חושבת על זה – זה
דיי מצב תמידי. העבודה, ההשקעה, הלמידה. אחרת קצת משעמם. נשאלתי בשבועות האחרונים לא מעט
איך שם (עם הכחולים הכוונה) ואם אני מרוצה. אני לא תמיד יודעת ממה להתחיל, אז אני פשוט עונה:
ליגה אחרת. לגיטימי. יש בתי ספר ויש מוסדות להשכלה גבוהה. כל אחד נמצא היכן שמתאים לו. מעבר
לכך, כולם מאד נחמדים ומסבירי פנים ומושיטי עזרה ומצחיקים (הוואטסאפ של דבוקה 2 לגמרי מדורג בתוך חמשת קבוצות הוואטסאפ המצחיקות ביותר…) אז בהזדמנות זו גם תודה!

.

.

דואתלון חיפה 2016 | תחרות לפי דופק

ומה לגבי ההמשך בשבת? – הרכיבה מבחינתי היתה ממש טובה. לקראת סיום הרכיבה משננת החלפה ושוב
מגלגלת בראש את ההנחיות: "ענייני. יעיל. הייתי פה". פניה ימינה לכביש הפנימי, שטח החלפה ו – מה זה
כבר 5 ק"מ ריצה… לא נכון לחשוב כך לדעתי. כל מרחק "מכבד" את בעליו. הרבה יכול לקרות ב 5 ק"מ,
במיוחד אם מה שלפני לא נוהל נכון. קדנס גבוה ברגליים, נותנת לרגליים להשתחרר, כבר מרגישים את החום.
שוב מים בכל תחנה, עדיין שומרת על הדופק. מסתובבת חזרה אחרי 2.5 ק"מ ואומרת לעצמי, שאולימפי
נגמר ממש ממש מהר. 1.5 ק"מ לפני הסוף מרשה לעצמי להגביר. נהניתי מכל רגע. תחרות ראשונה מזה 6
שנים שנוהלה לפי דופק ו ואטים בלבד. אף לא פעם אחת עניין אותי באיזה קצב אני רצה או באיזו מהירות
אני רוכבת. ניהול תחרות טוב לדעתי, תחושה טובה לאורך התחרות ואפילו בונוס בסוף של מיקום מכובד. Back to Business