מחנה האימונים שלי | מאת: אלית אילן

קטגוריה: טריאתלון | מאת: אלית אילן


מחנה האימונים שלי | חצי איש ברזל | הדרך לארץ הלגו

מחנה האימונים שלי | וואו. ממה להתחיל? היו אלה ארבעה ימים של אנרגיות טובות וחברות מדהימה
וחוויות ראשוניות וגם חוויות שכבר חווינו. ארבעה ימים של מחנה אימונים שהחל במסע רכיבה מתל
אביב לכנרת, המשיך ביום התאוששות, שלאחריו חצי איש ברזל עם תוספת של השלמת נפח בריצה
וביומו האחרון חזרה הביתה חצי דרך ברכב וחצי על האוכף ולקינוח שעה ריצה לשחרור  הרגליים.
ככה נראית הדרך לאיש הברזל, רצופת חוויות, אתגרים, משוכות, הנאות והתנסויות עם מקסימום האפשרויות שעלולות לקבל את פנינו ביום הכיף המצפה לנו עוד 6!?!? שבועות.

ביום רביעי השכמנו בשעה, שעבורנו היא כבר דיי שעת בוקר רגילה ונפגשנו בחניון הדר יוסף. בשבתות
האחרונות כבר התרגלנו לרכוב על האופניים מספר קילומטרים תלת ספרתי ומאחר ובשנה האחרונה גם
רכבנו כבר לכפר בלום וגם למצפה רמון ולמחרת לאילת, אזי הרכיבה לכנרת מרחק 158 ק"מ כבר לא
היוותה איזושהי סערת רגשות חריגה. יחד עם זאת נפלנו על יום "חמים ונעים", שהחל בערפל כבד. חצי
הראשון של המסע עבר לגמרי בנעימים ועם הגיענו לתענכים ועמק בית שאן – החל הכיף האמיתי – תנורון חימום. עצירה אחרונה בצמח וקצת התאווררות בצל של בית בנדל ומשם קצת פחות מ 20 ק"מ עד להתמקמות. סה"כ היה חם, אבל עבר בסדר.

ביום חמישי שחייה בכנרת באותה שעה של הזינוק 5:45. הכנרת לא שקטה בכלל ויש גלים, מה שלא
אופייני לשעת בוקר מוקדמת. נכנסים לשחות ומקווים שמחר פני הימה יסבירו פנים. מקנחים בריצת
שחרור ובהמשך היום נחים ועוסקים בהתארגנויות של איסוף ערכות, הכרת שטח החלפה והחוף,
הכנת הציוד כמובן ושיחת מאמן, המזכיר לנו שאנו באנו לאימון. לא לתחרות. התבקשנו להשאיר את
האגו בדלי ופשוט להגיע לאימון. משתדלים ללכת לישון מוקדם מאחר וחישובי ההשכמה הביאו את מחוגי השעון לשעה 3:00….

ביום שישי הגענו לשטח ההחלפה בשעה 4:30. חשוך לחלוטין. מארגנת את הדברים, קצת חימום ריצה
להכרת כניסות ויציאות של שחיה, אופניים וריצה ולמרות שזה אימון, אני כן קצת בלחץ. גם בכלל וגם
בגלל איזשהו עניין מטריד שהיה לי בהתחלת השחייה בישראמן אילת. אסף, המאמן שלי, מבקש
שאתחיל את השחיה ארוך ורגוע. לא להסתער קדימה. אנחנו הרי באימון. חיבוק בהצלחה אחרון ליערה ולדורון ויורדים לחוף.

הזינוק בדיוק בזמן, 5:45 ואני ממושמעת ובאמת באמת מתחילה לשחות ארוך ורגוע. הכל זורם ומרגיש
טוב, למעט אותו אחד שכיפכף אותי במשקפת ועשה לי כזה ואקום עד שכמעט נשאבה לי ארובת
העין לתוך המוח. האירוע הצריך עצירה וסידור המשקפת מחדש. השחייה ממשיכה ללא אירועים
מיוחדים (שחייני חזה, "מכות" וכו הם עניין שבשגרה). ריצה איטית לא קצרה בדרך לשטח ההחלפה
תו"כ התקלפות מחצי חליפה, מחליפה לרכיבה ויוצאת לדרך. תקלה קטנה – מגלה שבטעות לחצתי
פעמיים על השעון כך שכל המולטי-ספורט בגארמין התחרבש. מאפסת את השעון ועוברת לרכיבה בלבד.

מחנה האימונים שלי

מחנה האימונים שלי | צילום: טלי שיאצו

רוכבים לא מעטים חולפים על פני ועוקפים ואני מזכירה לעצמי, שאני באימון ושאת האגו השארתי בדלי היום. הוא מוציא ראשו משם ומזכיר לי שיצאתי מהמים לפני כל העוקפים אותי… באמת תודה. דוחפת אותו עמוק יותר בדלי ומוסיפה גם מכסה. היום אני באימון. אימון ששילמתי עליו כדי שיסגרו בו את הכבישים ויתמכו בי לוגיסטית מבחינת תזונה ומדידת זמנים – אבל עדיין אימון ובנוסף, אחרי קו הסיום של חצי המרתון יש לי עוד להשלים ריצה לסהכ זמן של שלוש שעות. ממשיכה לנהל את הרכיבה בקצב שנדמה לי כאיטי אבל זה המפתח לתחושה ולקצב בריצה שאחרי. נהנית מהנוף, מתדלקת תזונה ותוספים כרגיל וגם 90 ה-ק"מ האלה עוברים לבסוף.

מחנה האימונים שלי | צילום: טלי שיאצו

מניחה שאני כבר מכירה את עצמי ממש טוב, כי בתכנון הזמנים שהכנתי, תחילת הריצה תוכננה לשעה
9:53. כשלחצתי start  בשעון לתחילת הריצה השעה היתה 9:53. הגעתי לחלק ממנו הכי חששתי
מנטאלית. כנראה, שזו הסיבה, שהכנתי את עצמי ככ הרבה אליו, הכנה שעשתה את העבודה בסופו של
דבר. זו היתה לדעתי הריצה הטובה ביותר שהיתה לי מבחינה מנטאלית. הריצה היחידה, שבה התנהל
בראש חד-שיח ולא דו-שיח. לא הטריד אותי לא מספר ההקפות, לא טוואי המסלול, לא מספר הפניות,
לא הרגשתי את החום. כל תחנה עצרתי לשתות איזוטוני ומים וגם שפכתי מים על הראש להתרענן.
הקוקו הקטן שמגיע לי בדיוק עד לתחתית העורף, שימש כטפטפת והמשיך להשפריץ מים מרעננים
עד לתחנה הבאה. ידעתי שיש לי 3 שעות לרוץ ואמרתי לעצמי שבאתי פשוט לעשות "כמה" צעדים קטנים, רגל רגל, כל פעם אחת מהן דוחפת את הקרקע לאחור. לא הפסקתי לחייך לכולם (טלי המקסימה כתבה לי אח"כ: חייכת כל הטריאתלון. את על סמים???), דיברתי עם חברים ונהניתי מכל רגע. זו היתה פשוט ריצה מדהימה. ומעבר לזה היה כרוך בה סיפור על חברות.

לאחר שסיפרתי בטור הקודם על תוספת הריצה שיש לנו מיד אחרי קו הסיום, כתבה לי חברתי אביבה
בתגובות, שהיתה באה לרוץ איתי אם היתה יכולה לעמוד בקצב. אני חייכתי וחשבתי שזה מאד נחמד
מצידה, אבל לרגע לא עברה בראשי המחשבה שזה היה ברצינות. אחרי יומיים אביבה מתקשרת:
את שומעת? אני חושבת לבוא לרוץ איתך את ה 10 ק"מ הנוספים. אני רק צעקתי לה חזרה: דיייי, את לא רצינית! כי פשוט לא ידעתי מה לומר. מה אומרים על כזו הצעה? המחווה הזו היתה פשוט מרגשת עד מאד. ובאמת ביום חמישי הודיעה לי סופית שמגיעה. מבחינתי זה היה, ועדיין, וואו! לא פחות מזה.

מחנה האימונים שלי | צילום: טלי שיאצו

בתחנת המים האחרונה, לפני הפניה לקו הסיום, חיכתה לי יערה לרוץ איתי יחד לסיום, שואלת איך אני
ואיך המרגש ואני עונה שהכל נהדר. יערה מספרת שאביבה לא לבד. הגיעה עם חמיק, בעלה המקסים
וההתרגשות עולה מהליווי הנכבד המצפה לי. בקו הסיום מחכים לי גם דורון וצחי, שנזפו בי אח"כ
שקצת ברחתי להם. טוב נו, ההנחייה היתה להמשיך ישר לרוץ את ההשלמה. בלי לעצור לנוח. כנראה
שאני לקחתי את זה קצת רחוק מדי מאחר והם לא הצליחו להגיע אלי וגם הבחורה החמודה בקו הסיום
צעקה אחרי: אה סליחה, 310, המים והמדליה שלך… פוגשת גם את אסף ביציאה משטח הסיום והוא
יודע שהכל בסדר אחרי שראה אותי כמה פעמים על המסלול. מגיעה לאביבה וחמיק ויוצאים יחד
להשלמת נפח הריצה. אני מתרגשת מהמחווה. עוד סיבוב אחד על מסלול הריצה ונדמה, ש 5 סיבובים
זה לגמרי דיי והותר. עוד קצת נפח ומסיימת 3 שעות ריצה. רעננה ועם יכולת להמשיך. לא יודעת איך היתה מרגישה השלמת הריצה ללא הליווי החברי הצמוד. באמת ש "תודה" היא לפעמים מילה "קטנה" מדי.

היום רווי האנרגיות הטובות הסתיים ב 8  פודיומים לקבוצת zen , שכולם הונחו להתאמן ולא להתחרות ורובם המשיכו להשלמת נפח הריצה מעבר לקו הסיום. אבל באמת שלא הפודיומים זו הנקודה החשובה. יותר חשוב מהכל והכי כיף היה לשמוע לא פעם ולא פעמיים על המסלול וגם מחוצה לו: "אתם ב zen כל הזמן מחייכים". זה גם בזכות ההרכב האנושי ולא פחות ואף הרבה בזכות הדרך בה אסף מאמן אותנו ומנחיל בנו את ה "אני מאמין" שלו. ולו חלק נכבד ביכולות הפיזיות והמנטליות שלי.

ולראשונה ever, יום אחרי חצי איש+קינוח, לא קיבלנו התאוששות. אמנם בטקס הסיום המנחה אמר, שהוא מקווה שאף אחד מהמשוגעים כאן לא מתכוון להתאמן מחר, אבל התכנית שלנו היתה קצת אחרת. היינו צריכים להשלים את תכנית ההעמסה. העמסנו רכבים ונהנינו מהמזגן רק עד כביש התענכים. שם פרקנו אופניים ושוב חיברנו ישבנינו לאוכף חזרה עד לתל אביב. פלא שהרגליים עדיין המשיכו לדווש, אבל כנראה שלא מדובר בפלא, אלא בפירות הדרך. הפרי האחרון היה ריצת שחרור של שעה בפארק. ואז, לא להאמין, באמת הסתיים מחנה האימונים. עוד משוכה משמעותית מאד בדרך המרתקת הזו.






כתבות נוספות

לכל המאמרים