שלשה בישראמן | בחיים צריך לחוות את כל החויות, אז הסכמתי לשלישייה… עד גיל שלושים השקעתי בחברים, לא שאני לא משקיעה בהם גם אחרי, אבל כך יצא שהיום יש לי חברים בכל מיני פינות בעולם.
אחת מהם, מתגוררת בברלין, הגיעה לביקור קצר, שנגמר כמובן בפגישה מרובת אלכוהול, מה ציפיתם
משתי רוסיות… "אני רוצה לרוץ מרתון באילת", אמרה לי אילנה במצב חצי מעולף, "יש לי יום הולדת
באוקטובר, בואי איתי". "אין מרתון באילת", עניתי לה במצב לא יותר טוב משלה, "יש רק ישראמן."
"ובישראמן יש מרתון?" – היא התעניינה " יש, אבל בשביל שתרוצי אותו את תצטרכי לשחות 3.8 ק"מ
ולרכוב 180 ק"מ, אפשרי שגם מישהו אחר יעשה את זה". "אז תעשי את", – אמרה לי אילנה בהתלהבות, "אני אולי יכולה רק לשחות, ומי ירכב?" נמצא!
ככה הלכנו לישון, ובבוקר התעוררנו ועם תופעות לוואי של הנגאובר התחלנו לחפש רוכב. מצאנו
החלפנו וכל אחד התחיל לעבוד על החלק שלו. בין לבין, אני נסעתי לבלרלין, שם אני ואילנה
בעיקר התאמנו למצוא את הדרך הביתה כל ערב, ולמוסקבה, שהביקור בה היה קרוב לתחרות, והביא לרגרסיה באימונים.
שלשה בישראמן | מיכלי במוסקבה
יום לפני התחרות – אני שבוע אחרי שחייה של 3.8 ק"מ בבריכה, צביקה הרוכב עם צבירת קילומטראז
ברכיבה, כולל את כל המסלול בתחרות, ואילנה- חולה, עם פציעה והרבה חששות. יאללה- יורדים
לאילת, באנו ליהנות, המשולש הקדוש. באוטו מדברים בעיקר על החגיגות שאחרי, אנחנו כבר שבוע לא שתינו אלכוהול, בגלל התחרות.
שלשה בטריאתלון | מיכל, אילנה וצביקה
שלשה בישראמן | השחייה
החלק של השחיין, הוא הקל בתחרות, אתה קם מוקדם בבוקר, מה שכן, כל שאר המשתתפים קמים
איתך, כדי להיות חלק מהחוויה, ולא משנה שרץ המרתון אמור לזנק ב 4 בצהריים, ההשכמה היא
ב5 בבוקר אצל כולם, השחיין מזנק, שוחה כמה שעות וזהו. בתיאוריה….
עליתי על החליפה של האיומים, אם כבר לעשות שלישיה אז צריך לשים גומי…ויצאנו מהמלון.
קור כלבים, רוח חושך, והדבר האחרון שבא לי עכשיו זה להיכנס לים ולהתחיל לשחות.
פעם היה לי חבר בשייטת, אז זה הזכיר לי את אימוני הבוקר שהוא סיפר עליהם . סוף מסלול 2016…
.
.
עמדתי בקו הזינוק, עם כל הברזלנים, זה מה שיפה בתחרות, שגם השלשות של המלא מזנקות עם אלו
שהלכו על ALL IN, ידעתי שחלק מהם לא יסיימו, גם לא יכולתי לדעת מי בדיוק, לכן לא תקשרתי עם
אף אחד, אני לא מבזבזת כוחות על איש ברזל פוטנציאלי, רק על האמיתי. האמת שרק ניסיתי להבין לאן אני אמורה
לשחות, וכמה.
– את רואה את הסירה ההיא, ענה לי מישהו לשאלתי מה עושים?
– לא, עניתי לו ולא שיקרתי.
– אז תתקדמי אליה דרך המצופים הצהובים וכשתגיעי אליה תסובבי אותה עד הסירה שנמצאת לידה
ותחזרי בחזרה, וכשאת יוצאת, תעשי את זה שוב. למרות שלא ראיתי את הסירה שאליה אני
אמורה לשחות מקו האופק, עדיין לא נלחצתי. קיללתי בלב, ובפנים אמרתי שבבריכה המרחק
3.8 נראה פחות מאיים. זינקו, מישהו קישקש במיקרופון, שזה אירוע מרגש, אני הכנסתי שעווה
לאוזניים לכן לא שמעתי אותו , למרות שגם אם לא הייתי סתומה, זה עדיין היה יוצא ונכנס
באוזן השנייה. אומרים שבאיש ברזל מזנקים עם תותח אמיתי..האומנם? לא שמעתי כלום…מישהו כן שמע?
שלשה בישראמן | השחיינים בים
התחלתי לשחות, בקצב שלי, בדיוק כמו שהתאמנתי, עלו עליי, הרביצו לי קלות, ממש שייטת 13.
ופה הגיע הקץ' של האימונים בבריכה. הרי בבריכה אתה לא אמור לנווט, הדבר היחיד שגורם לך
להרים ראש בבריכה זה כשמישהו מתנגש בך במסלול. אני גרועה בניווטים, ימין ושמאל אצלי מצוינים כיד עם השעון והיד בלי השעון.
אפילו כשהייתי מפקדת על החיילים בצבא, הם הבינו שאיתי אין ימין ושמאל ובסוף נכנעו לשיטה שלי.
הגרמין שלי יושב יפה על היד שמאל שלי, אבל הוא לא מנווט, בקיצור לאחר ששמעתי צעקות של
מישהו שעומד על הסירה וראיתי שכל הברזלנים התקדמו ופתחו פער ביני לבינם- הבנתי שאני
לא בכיוון. נלחצתי, בבריכה עשיתי את המרחק המבוקש בשעתיים. הקאט אף של המסלול הוא שעתיים ורבע – אין לי יותר מדי זמן להתברבר.
.
.
מצד אחד – ידעתי שהרוכב ישמח לא לצאת לרכיבה ברוח הזאת, מצד שני די מבאס לעשות את
כל הדרך ולהישאר במלון. התחלתי לחתור לכיוון הנכון, בלי יכולת למדוד זמן ומרחק. עד הקטע
שבו הגעתי לסיבוב חזרה, שבו בעצם יכולתי להעריך כמה זמן ייקח לי לסיים את הכל, הייתי
נורא לחוצה. הקצב שלי הוא הקצב הקיים, לא יכולה להגביר אותו, ואם אני מגיעה לסיבוב
אחרי חצי שעה אנחנו! בבעיה. הגעתי, הסתובבתי, הסתכלתי על השעון, ראיתי שאני אפילו
יורדת את הזמן שבו סיימתי את האימון האחרון בבריכה. נרגעתי, וברגע הזה התחלתי ליהנות.
הסיבוב נגמר, יצאתי לעוד אחד. ושוב, זינוק של מקצה אחר עלה עליי, הרביץ לי, הכל כמו שצריך,
ואני נהנת, שוחה לי, מסתכלת על המדוזות מתחת, ואומרת לעצמי שאם לא ישראמן, בחיים לא
הייתי מגיעה לעומק הזה בכזה רוגע. ועוד סיבוב נגמר, אני יוצאת מהמים, ושואלת האם זהו ,
או שאפשר עוד סיבוב. כולם צוחקים, ואני התכוונתי ברצינות.
שלשה בישראמן | הרכיבה
החלק האכזרי של התחרות, הוא הריצה לשטח החלפה. ריצה של 200 מטר, בעליה, אחרי שאתה במוד
של אופוריה. הגעתי מעולפת לרוכב, שעמד בסוג של סטלה, וחיכה לצ'יפ…אם לצאת לרכיבה בהרי
אילת עם רוח פנים חזקה, אז לפחות בדיוק כמו שצביקה יצא. קווווולללל.
עד אותה השעה אני הייתי מרכז העיניינים. השלשה הסתובבה סביבי, ברגע שהרוכב יצא לחוויה רוחנית
שלו, כל אור הזרוקים עבר לרצה. עכשיו אני שלה. סוחבת את התיקים, מרגיעה, לי אין רצונות יותר,
האופוריה התפוגגה, והתחלתי להרגיש עייפות. ככה ניסינו להעביר את הזמן עד השעה 14, שבה
עלינו לאוטובוס שהביא אותנו לנטפים, שטח החלפה נוסף. מאז שעברתי את גיל שלושים, מדברים
איתי על הקפאת ביציות. שם בנטפים, בהמתנה לרוכב, הקפאתי אותם, זהו, עכשיו תרדו ממני.
צביקה הגיע אחרי 8:30 שעות של רכיבה לא אנושית, דומה יותר לקריקטורה של עצמו. אין מה לעשות,
אבל כששואלים אותך מה עשית באילת, אתה יכול לענות, אני רק שחיתי, או אני רק רצתי, אבל אתה
לא יכול להגיד אני רק רכבתי. ישראמן זאת תחרות של רכיבה עם שחיה לפני וריצה אחרי.
רכיבה קשה, שתלויה מאוד במזג האוויר, שבדרך כלל לא מאכזב. הרוכבים של 2009, 2012 ו2016 יכולים להמשיך להתווכח למי יש גדול יותר, אני לא יכולה לתרום כלום לויכוח הזה.
שלשה בישראמן, הרוכב | צילום: טלי שיאצו
שלשה בישראמן | הריצה
אילנה יצא לעשות רונדלים בטיילת של אילת, ואני יחד איתה, מלווה, מעודדת ובעיקר מרגישה אמפתיה
לאלו שעושים את כל המקצה לבדם. אחרי 16 שעות מאז הזינוק, השלשה שלנו הגיעה לקו הסיום,
ופתחה בשירים וריקודים. אני חילקתי לכולם שוקולד עם ויסקי, סוג של צייסר.
אחד עשרה בלילה. כל התכנונים של חגיגה שאחרי, הסתיימו בחצי בירה במסעדה נחמדה שבה גם
נרדמתי על השולחן. חזרנו למלון. התעלפתי. מ5 אני על הרגליים, עבר לי בראש…מזל שאני
לא פולנייה.
תודה ענקית לאילנה וצביקה שאיתם חלקתי את החוויה הזאת, בלעדיהם זה לא היה קורה, במיוחד הקטע של הרכיבה.
התאהבתי בים באילת, וכבר נרשמתי למחנה אימונים של TI באפריל. אני כבר מחפשת את
השלשה הבאה, שתרצה אותי בתור השחיינית למרחק המלא. אני יחסית איטית בחלק של
השחייה, אבל אני חדה ומהירה בכל השאר…
>>> עוד בספורטלי