הראלה פריזוס | דרמה מרגשת בישראמן אילת

קטגוריה: נשים מיוחדות בספורט הישראלי | מאת: סוניה אריאלי


הראלה פריזוס | לפעמים, סיפורי ההשראה המרגשים ביותר נמצאים הרחק מאור הזרקורים, ממנצחים גדולים,  מתוצאות קיצון. הם נסתרים מעין, מרתקים, דרמטיים. ולפעמים הם כאן קרוב, ממש מתחת לאפנו, הושט היד וגע בם. כזה הוא סיפורה של חברתי הראלה פריזוס – חלום שהתגשם.
.

.

הראלה פריזוס | תחילתו של הסיפור משעממת למדי. שחיינית תחרותית בביה"ס היסודי, שעוזבת את עולם המים בתיכון לטובת הלימודים, לפני שטעמה ממתיקותן של הצלחות. את ההחלטה על הפרישה היא מקבלת בלב כבד ומתחרטת עליה כל ימיה. במהלך השנים היא מתרכזת במשפחתה, עולה ויורדת במשקל עם שיא של 90 ק"ג (לגובה 176) ותקופות סוכרתיות בהריונות.


הראלה פריזוס | החזרה לעולם הספורט

את החזרה לספורט היא עושה, כמו רבות מאתנו, במקרה. חשיפה לעולם הטריאתלון בקאנטרי מקומי ומאמן שאומר לה שהיא יכולה. והיא מאמינה לו….

השנה היא 2010 וההתחלה איננה מעודדת. במשך כחצי שנה היא רוכבת על אופני "עיר" עם סלסלה ורצה "איום ונורא" כהגדרתה. היא פונה לתזונאית שהופכת גם לפסיכולוגית, ומשנה את תפיסת עולמה. לא עוד "לא משאירים צלחת ריקה". היא מתחילה לאכול נכון ולהתאמן יותר. הירידה במשקל מגיעה יחד עם ההתנסות במקצי הספרינט והאולימפי. היא אוספת מדליות בשחייה אך איננה מהספורטאים הבולטים בטריאתלון. ובכל זאת היא חולמת. בהתחלה החלומות קטנים – להשתתף במכביה. במאמצים רבים היא מצליחה להיכלל בסגל ישראל למאסטרס לטריאתלון המכביה. האופוריה של טקס הפתיחה המרהיב, ההתחככות בספורטאים גדולים והצפייה בביצועיהם, מאחים את השבר העתיק שבנפשה. היא מניחה מאחוריה את ההחלטה ההיא מהתיכון וחלומותיה ממריאים. היא רוצה לסיים איש ברזל מלא!!  והיא רוצה לעשות זאת ב 2017. בגיל 50.

 

הראלה פריזוס | המאמן צפריר גולן

המאמן, צפריר גולן, תומך בהחלטתה והם בוחרים לבצע זאת בברצלונה, ספטמבר 2017. ההרשמה מתבצעת כשנה לפני מועד התחרות כך שנותר זמן רב להיערכות ואימונים. צפריר בונה תכנית ארוכת טווח הכוללת השתתפות במספר מקצים של חצי איש ברזל, וכיעד ביניים הוא מחליט שהיא תשתתף כרוכבת בשלשה בישראמן המלא – תחרות איש הברזל באילת.

זו איננה החלטה פשוטה שכן הישראמן ידועה כאחת התחרויות הקשות בעולם. מספר הנשים המשתתפות במקצה המלא הוא זעום וגם למשתתף בשלשה – קטע הרכיבה הוא קשה במיוחד. יתרה מכך. צפריר מחליט להשלים את השלשה בעצמו ולבצע את קטע השחייה והריצה של התחרות!  

החלוקה תהיה כדלקמן: צפריר יזנק לשחייה של 3.8  ק"מ ויעביר את הצ'יפ להראלה. בזמן שהיא תרכב את 180 הק"מ הוא ינוח מעט, יאכל ויעלה בשאטל הייעודי לנקודת ההחלפה בנטפים שבהרי אילת. זוהי נקודה קרה וחשופה לרוחות כך שהתזמון של עלייתו חייב להיות מסונכרן לזמן ההגעה של הראלה. עם הגעתה, הם יבצעו החלפת צ'יפ בשנית והוא יצא לריצת המרתון המייגעת, בזמן שהיא תרד לנקודת הסיום עם השאטל של התחרות.

הם מתחילים להתאמן. ברור להם שהאויב העיקרי הוא זמן ה Cut-off של הרכיבה. התחרות תוזנק בשעה 6:20 בבוקר. צפריר שוחה מהר למדי והם מצפים שקטע השחייה, כולל הריצה לשטח ההחלפה והעברת הצ'יפ ייקח פחות משעה. שעת הסיום לרכיבה היא 17:20 – כלומר הראלה חייבת לסיים את קטע הרכיבה ב 10 שעות – אחרת הם ייפסלו וצפריר לא יוכל לצאת לריצה. לשם כך עליה לרכב בקצב ממוצע של 18 קמ"ש. שניהם יודעים שזה גבולי. אך הם מאמינים.
.

צילום: זיו פריזוס| עם המאמן צפריר גולן
.

הראלה פריזוס | הרכיבה בישראמן

מגיע יום התחרות. ההתחלה טובה. צפריר יוצא מהמים בין הראשונים, החלפת הצ'יפ מתבצעת מהר והראלה יוצאת לרכיבה בשעה 7:20. שלושת הקילומטרים הראשונים של הרכיבה הם מישוריים, בכביש עוקף שדה התעופה, ומשם מתחילה העלייה לנטפים. בתחילת העלייה היא מזהה טעות קטנה. חם לה!

זוהי אולי הדילמה הגדולה ביותר בכל הקשור להתארגנות בישראמן. מה ללבוש ברכיבה? בחלק הראשון, כ -15 ק"מ, עד סוף העלייה, אין חשש לקור. נהפוך הוא. הטמפרטורה באילת בשעות הבוקר היא כ 10 עד 13 מעלות, ובקטע זה אין רוחות. העלייה עצמה תלולה למדי ובמהלכה גם הרוכבים הרזים ביותר לא סובלים מקור. עם ההגעה לנטפים, התנאים משתנים בבת אחת. הטמפרטורה צונחת ב -5 עד 10 מעלות והרוכבים נחשפים לרוחות האימתניות של כביש 12. המשך הדרך הוא ב"רולינג הילס" – עליות וירידות קלות לחילופין. חלק מהספורטאים יוצאים לרכיבה בלבוש מועט ומחביאים בכיסיהם את שכבות הלבוש הנוספות לקטעים הקרים. אחרים מתחילים בלבוש חם. כל אחד על פי ניסיונו ואופיו. הראלה יצאה לבושה חם מדי. חולצת רכיבה ארוכה עם מעיל חם ומעליו מעיל רוח. לא נעים לה בעלייה אך זה לא פוגע משמעותית בקצב המתוכנן.

עם ההגעה לנטפים נפתרת סוגיית החום אך צצה בעיית התזונה. בלהט ההתרגשות וההכנות, היא מכניסה בטעות את כל האוכל לכיסים שבגב חולצת הרכיבה, שוכחת את המעילים שמעליה. עטויה כפפות, היא מתקשה לשלוף את האוכל שבכיסים הפנימיים ונאלצת לעצור כל פעם כדי לאכול. למרות זאת היא במצב רוח טוב, עוקבת אחר השעון, שומרת על ממוצע 18 קמ"ש, לא דואגת.

הסיבוב הראשון מתנהל כמתוכנן. הרוח מתגברת אך עוצמתה סבירה. ישנם רוכבים רבים על המסלול בשלב זה. חולפים אחד על פני השני, אומרים שלום, זורקים מילת עידוד. בכל נקודת מים היא עוצרת למלא בקבוק. זוכרת את הוראות המאמן – להיזהר מהתייבשות!
.

.

אבל שוכחת את ה Auto pause שבשעון…. זוהי טעות נפוצה מאד בקרב הרוכבים. אנו מכוונים את שעונינו לעצירה אוטומטית במהלך האימונים. עובדים לפי זמן מצטבר במהלך תנועה בלבד. שוכחים לבטל זאת לפני תחרויות. השעון מראה לפיכך זמן מצטבר, שאיננו כולל את העצירות! בכל עצירה היא מאבדת כחצי דקה. פעמיים נוספות היא עוצרת לפיפי. מניחה את האופניים. מחפשת ארגז להסתתר מאחוריו. דקה או שתיים חולפות להן. מעמיסות את שעון הגורל המתקתק.

את הסיבוב הראשון, 90 ק"מ, היא מסיימת בכ- 5 שעות וחשה טוב. השעון מראה שהקצב הממוצע מהיר מעט מ 18 קמ"ש. הכל בסדר. היא ממשיכה. הסיבוב השני מתחיל ברוח גבית קלה. הטמפרטורה טובה. לא קר. לא חם. היא בסדר עם האוכל. אין התכווצויות שרירים. הכביש מתחיל להתרוקן. מתחרי החצי סיימו את הרכיבה. נותרו רק מתחרי המקצה המלא. המהירים שבהם קרובים לסיום הרכיבה והפערים בין הרוכבים שנשארו גדולים. כל אחד לעצמו. המדבר מחליף גוונים. צבעי הבוקר האפורים התחלפו לאור בהיר בצהריים. הרוח מתגברת. הראלה מגיעה לנקודת ההזנה אחרי 128 ק"מ. עוצרת לאכול תפוז. לפיפי. גורלה נחרץ אך היא עדיין לא יודעת זאת. בנקודת הסיבוב האחרונה, הבנות שבעמדה מעודדות אותה. "תהיי חזקה" הן צועקות, "יש רוח". 45 ק"מ לסיום. היא מסתובבת לצלע האחרונה ומגלה את אכזריותו של המדבר. רוח אימים מקדמת את פניה. היא מרגישה שנכנסה לתעלה צרה, מלאה מאווררים תעשייתיים המכוונים כלפיה. בתזמון מנטלי מצמרר, גם השמש מחליטה לשקוע. מותירה את המדבר יפה ההוד לחשכת הליל הקריבה. מעמעמת את צלליות הרוכבים הבודדים שנותרו על המסלול. כל אחד לבד במלחמתו. שפופים, תשושים, מעורפלים מעייפות. אפילו המחשבות מתקצרות בשלב זה.

8 הק"מ הראשונים שלאחר הסיבוב מכלים את כוחותיה. הרוח כה חזקה שהיא בקושי מתקדמת. לא מצליחה לנצל את הירידות המעטות, לא מצליחה לנוח.

 

צילום סתיו פירוז | עם הבעל זיו

הראלה פריזוס | אוטובוס האיסוף

בנקודת ה- 160 ק"מ עובר לידה רכב המנהלה ומזהיר שבמידה ולא תגיע לנקודת הסיום בזמן – עליה לעלות על אוטובוס האיסוף. היא לא דואגת. השעון מראה על קצב ממוצע 18 קמ"ש. היא ממשיכה לרכב. רואה את המדבר המשתנה. כה יפה וכה אכזר. ברגע שהשמש שוקעת הטמפרטורות צונחות. הצלליות מתארכות ונעלמות. היא רואה עדיין את הכביש אך החשיכה קרובה. היא חושבת על צפריר. שמחכה לה שם בנטפים. בקור העז. ברוח. מה הוא חושב ברגעים אלו? הרי החגיגה הגדולה של נטפים כבר נסתיימה.

בשעות המוקדמות יותר, כאשר רוכבי החצי איש מסיימים את רכיבתם (לאחר סיבוב אחד), מחכים להם בנטפים קהל גדול, כרוז, מוסיקה, קריאות עידוד. נערים מתנדבים עוזרים להם למצוא את שקיות הבגדים שלהם. מושיטים מים. כדור מלח.

אבל כעת הכל נגמר. הקהל ירד לעודד את הרצים בכיכר מרידיאן. הכרוז קופל. סיר המרק התרוקן. שקיות הבגדים נלקחו ואוטובוסים עמוסים הורידו את האופניים לאילת. ורק צפריר עוד שם. מחכה יחד עם קבוצה קטנה של ספורטאים כמוהו, ועוד איש מנהלה אחד.                       

מה קורה לו שם ברגעי הציפייה הנוראיים? בחוסר הודאות? תספיק או לא תספיק? האם הוא מסתכל כל רגע בשעונו? האם הוא מתפלל?

היא משנסת את כוחותיה האחרונים. רוכבת בחשיכה. בשקט המוחלט. אין אף נמלה על הכביש. אפילו הגמלים הלכו לישון. היא חייבת להספיק! לא לאכזב אותו. לא לאכזב אותה.  

הנה היא מתקרבת ל"אמבטיה" המפורסמת – 4 ק"מ לסיום. ירידה חדה קצרה ובעקבותיה עלייה חדה ומשם כבר מריחים את הסיום. הנה היא כה קרובה, כמעט הגיעה. עוד קצת וזהו…

ואז זה בא.  

האוטובוס.

המאסף.
.

.
הוא מסמן לה לעצור ולעלות. היא לא מאמינה. מתחננת. מבקשת. בוכייה. רועדת.

כמשה רבנו הייתה בהר נבו. צופה לארץ המובטחת ולא באה בשעריה.

4 קילומטר לסיום!!!!!!    176 ק"מ מאחוריה. 9 -10 דקות. זה כל מה שחסר לה.

אבל הם לא נותנים. אין פשרות וטוב שכך. בהחלטה קשה אך נכונה הם מורידים אותה מהמסלול. הוראות הבטחון והבטיחות בכביש 12 נאכפות ברצינות. מחשבה רבה הושקעה בהגדרת שעת ה cut off. אם יוותרו לאחד – יבוא אחר ויבקש גם הוא.

היא מסתכלת בשעון. 9:59:46 שעות…כמה קרוב וכמה רחוק!

מהאוטובוס היא מתקשרת לבעלה זיו. שותפה לחיים, לאימונים, להצלחות, לכישלונות ולחלומות. זיו מחכה לה יחד עם צפריר בנטפים. ברוח נכאה היא מבשרת להם על הכישלון.  בניסיון להמתיק מעט את רוע הגזירה מבקש צפריר ממנהלת התחרות אישור לצאת לריצה למרות שהם פסולים. האישור ניתן, הוא חובש פנסים ויוצא לירידה הנוראית מנטפים. על מה הוא חושב ברגעים אלו? בחושך, בריצה ההזויה הזו? ללא הצ'יפ, לא עוד כמתחרה?

ומה קורה איתה? באוטובוס היורד באותה הירידה, עם אחרוני הספורטאים שלא סיימו?

 

הראלה פריזוס | הבוקר שאחרי

פגשתי את הראלה בבוקר המחרת. היה זה אחרי לילה ללא שינה מבחינתי. לא הצלחתי לעכל את גודל הטרגדיה הספורטיבית הזו. ניסיתי לדמיין איך הייתי מגיבה במקומה. או במקומו. איזה שבר עצום הייתי חווה בסיטואציה דומה.

אבל כאן מתחיל חלקו השני של הסיפור. והוא קצר…

שהרי סיפורם של הכישלונות ארוך ומטלטל. מעטים מספרים עליהם. אבל ההצלחות קצרות הן…

בבוקר שאחרי הם מחליטים לשים את האירוע מאחור ומסתכלים קדימה.

זהו רגע מכונן בחיי. רגע ההשראה הכי גדול שלי. לא ממנצחת, לא מאלופה, לא משיאנית. אלא מספורטאית פשוטה וחולמת גדולה. הנערה שפרשה מהשחייה, האישה הכבדה והאיטית, הרוכבת שנפסלה, אך המאמינה.

הראלה פריזוס | אשת ברזל

8 חודשים מאוחר יותר היא התייצבה לזינוק איש ברזל מלא באיירונמן ברצלונה. ליוויתי אותה במהלך חודשים אלו, בשיחות אחרי האימונים הארוכים, מתחבטות בשאלות ההזנה, הלבוש, השעון. ראיתי איך היא משדרגת את יכולותיה ואת התנהלותה. אוספת בפינצטה את הטעויות בישראמן ומתקנת אותן אחת אחת. בהנחייתו של מאמן הרכיבה דני צור מקבוצת E-QUIP  היא מחזקת מאד את יכולות הרכיבה שלה ובתאריך ה 30 בספטמבר 2017 היא חוצה את קו הסיום בברצלונה. הרגע מלווה בשאגת אושר ענקית ומונצח בתמונה בלתי נשכחת.

היא הופכת באופן רשמי לאשת ברזל. אבל מבחינתי היא כבר מזמן שם. עוד אז בינואר, בישראמן, כשהחליטה להמשיך.

סגירת המעגל האחרונה התרחשה ב 26 לינואר 2018. ישראמן אילת…

הראלה מתייצבת עם שניים מילדיה למקצה החצי איש בשלשות. בתה הבכורה שוחה, בנה הקטן רוכב והיא יורדת בריצה. משלימה את שהחסירה אז, לפני שנה, משלימה עם המסלול, עם המדבר, עם הרוח. סולחת לאמבטיה ולנטפים. סוגרת מעגל.

 

ומה הלאה? הראלה ממשיכה לחלום. לא פוחדת מהפחד. חולמת על אליפות העולם באיש ברזל, קונה, הוואי. התחרות היוקרתית ביותר בתחום הטריאתלון הארוך. מעטים מגיעים אליה, מעטים שורדים אותה. והיא רוצה להיות שם. לקבל את ה"סלוט" הנכסף, כרטיס הכניסה לחלום הגדול ביותר.

האם תצליח? ימים יגידו. אל תתפלאו אם כן.

ובינתיים, ברגע של חולשה, בצוק עיתים, אני אחשוב עליה, המדוושת במדבר, לבד בחושך, מול הרוח, ולא מרפה.

צילומים: זיו פריזוס

>>> לכתבה הראשונה בסדרה של נשים מיוחדות בספורט הישראלי על אנטונינה רזניקוב לחץ כאן

אהבתם את מה שקראתם? תשאירו מילה טובה להראלה בתגובות 🙂

.