נדמה, כאילו היה זה רק לפני כמה שבועות. מאת: אלית אילן

נדמה, כאילו היה זה רק לפני כמה שבועות. כשנרשמתי. ולוח השנה הראה אז שיש מעל ל 300 ימים,
כמעט שנה עד… והיום.. מממממ.. היום, אצבעות ידיים ורגליים של שלושה אנשים כבר יתנו לי עודף
של 10 אצבעות במניין הימים… אני יושבת עכשיו מול הים וכותבת. הים שוצף וגועש היום אבל יותר
מכל יש בו שלווה. ורגיעה. ועוד דברים שאין בשום מקום אחר. החברים מהים מבינים על מה אני מדברת.

אפשר לומר מצד אחד, שהשבועות בתכנית פשוט טסים. לא מספיקים לחשוב והנה עבר עוד שבוע.
יחד עם זאת, החלה השבוע כבר להתגנב לה תחושת השובע. הרוויה מהאימונים האלה, שרובם אינם
פשוטים בכלל. אבל אני מתאמצת לגרש אותה. היא לא תנצח.

יום שני השבוע היה באמת יום עמוס ביותר. בכלל. לא רק בגלל האימונים. תכנית האימון כללה שחייה
ורכיבה. ברור שעל השחייה אין מה לדבר. הים היה פלטה. לא מוותרים על ים כזה. במיוחד שתחזית
הים להמשך השבוע היתה disaster.

השילוב, של תחושת השובע, יחד עם הלוז המטורף של אותו יום, הביא לשליחת הודעה לאסף המאמן
שלי בתום השחייה: "אני מדלגת על הרכיבה היום. יש לי יום מטורף ואני שבעה! בא לי לדלג עליו היום.
לא יקרה כלום". קיבלתי תשובה: 100%. לדעתי אפשר לספור על (פחות) מאצבעות יד אחת את מספר
האימונים שלא ביצעתי בתכנית. ואחד הדברים החשובים אצל מאמן הוא להכיר את נפש, ראש וגוף
הספורטאי ולדעת מתי לא לוותר (אצלי כמעט תמיד) ומתי אפשר להרפות ולשחרר (אצלי אחד למיליון). ואני שמחה ומודה לאסף על שבהקשר של האימונים הוא דיי קורא אותי אחד לאחד. (בשאר דיי לא קל לפענח אותי…)

אז אני מקווה,שאותה תחושת שובע שאיימה להשתלט, חלפה לה. בכל מקרה, אני ממש לא מתכוונת
לתת לה להישאר פה בסביבה. יש לנו עוד כמה שבועות של נשיכת שפתיים – לא בדיוק נשיכת
שפתיים, כי זה לא שאני סובלת. ממש לא. יותר בהיבט של התמודדות עם האתגרים שבדרך. חציית המשוכות כולן – גם אם חלקן נופלות בדרך, עדיין להמשיך הלאה קדימה.

את השבוע הבא אני צריכה להתחיל דיי במצב של רעב, שלא לומר צום. מחנה אימונים בימים רביעי עד
שבת, שמתחיל במסע רכיבה ביום רביעי ממש מהבית עד לכנרת (עד כאן שום דבר שלא עשינו עדיין),
ממשיך ביום חמישי בקצת ריצה ושחייה – ממש "בקטנה" כי למחרת בשישי, ככה על הדרך, נשתתף
בחצי ישראמן צפון ואחרי שאחצה את קו הסיום אמשיך לרוץ עוד 10 ק"מ. מנטאלית, זה יהיה החלק הכי
קשה! לחצות קו סיום של אירוע, ואם אקרא לו בשמו המפורש: חצי איש ברזל, לראות את כולם
משתרעים פרקדן ולמשוך עוד 10 ק"מ. זה לגמרי נראה אחרת אם כולם היו רצים עוד 10. אלה הם
הרגעים שבו הרוב עובר ל mute והראש מקבל את הבמה המרכזית כדי "לתת בראש" לכל מה שנמצא
מהצוואר ומטה או יותר מדויק לכל מה שמהאגן ומטה. כשמעמיקים לחשוב על זה, זה ממש מרתק –
שילוב השחקנים הזה בסרט שאני בחרתי להפיק: הראש, הגוף בכלל והרגליים בפרט,תכנית האימונים,
פרוטוקול התזונה. לכל אחד מהם תפקיד הכי ראשי שיכול להיות, כל אחד מהשחקנים חשוב מאין
כמוהו. השאיפה היא שהכל יתפקד ויתקתק על פי התכנון במאמצים האלה ולאורך כל כך הרבה שעות…

אז אחרי שביום שישי יסתיים אירוע ה- חצי איש + 10 ק"מ לקינוח, ננוח קצת עד למחרת, שבת, עת נדרים הביתה. בוא נאמר שלא כל הדרך תהיה בכלי תחבורה בן ארבעה גלגלים. חלקה תהיה על כלי תחבורה בן שני גלגלים וחלקה ב קו 11 (למי שמכיר את הביטוי), כלומר על שתי רגליים…

בשורה התחתונה, עלי לבעוט בתחושת השובע הרחק הרחק. לתת לה צו הרחקה למשך מספר שבועות, עד ל 14 ביוני. אז אני מסכימה להיות שבעה, רוויה, מתפוצצת. אני אפילו מסכימה לה לאותה תחושה לחכות לי באולם מקבלי הפנים בנתב"ג. אבל עכשיו אני צריכה להיות רעבה. וצמאה. עכשיו ועוד כמה שבועות קדימה.

צילום: רוני גבריאל

אלית, בת שלושים ומשהו, נשואה, אמא לשלושה, מתאמנת בקבוצת zen, מדריכת פילאטיס, טריאתלטית שאוהבת ונהנית לשחות.
—

הדרך לארץ הלגו – אלית שטיינר
הדרך לארץ הלגו – גראן פונדו ים המלח