מרתון – מחשבות נוגות על מילקי | חלק א' – סוניה אריאלי

מרתון הוא אובססיה. מרתון הוא סם. אתה מסיים אחד וכבר חושב על הבא בתור.
שלושה מרתונים עשיתי. כולם בשנה אחת. זה לא הופך אותי למרתוניסטית,
וזה לא הופך אותי למבינה. זה רק גורם לי לרחוש כבוד! כבוד גדול לתעלומה,
לאויב ולאוהב, לידיד ולרועץ, למאהב אכזר, מסתורי ונפלא ששמו המרתון.

.
מרתון | המרתון הראשון שלי, מרתון טבריה.

את המרתון הראשון שלי פגשתי בטבריה, ב- 9 לינואר 2015. ההחלטה לרוץ מרתון  נבעה מסקרנות. מאחר והייתי טריאתלטית פעילה בשיאה של עונת התחרויות, לא הקדשתי זמן להכנות למרתון, והמטרה שהוצבה הייתה להתנסות, לסיים, ולראות "איך זה מרגיש".
בהנחייתו של מאמני, יעקב קושינסקי, העלינו מעט את נפח הריצה השבועי, אך לא רצתי מעבר ל- 60 קילומטר בשבוע.

ההתרגשות גאתה, והגיעה לשיאה כיומיים לפני התחרות. גל קור תקף את ארצנו ודפי הפייסבוק נמלאו שלל עצות ותחזיות קודרות לגבי הלבוש הנדרש לריצה בטמפ' של 6 מעלות.
כתושבת נהריה, המאופיינת באקלים נוח, לא יצא לי מעולם לרוץ עם חולצה או מכנסי ריצה ארוכים.
ההתעסקות עם אורך הטייץ (מעל או מתחת לברך?) וסוג הגופייה גבו ממני מחיר נפשי כבד ולמדוני פרק בהלכות ההתמודדות עם לחץ.

את החדר במלון חלקתי עם חברתי אביבה סספורטה, טריאתלטית בכירה שגם עבורה היה זה מרתון ראשון.
אווירת הפאניקה סביב נושא הביגוד הייתה כה גדולה, שבמהלך ערב הריצה,
חיסלנו 4 גלילי נייר טואלט בביקורנו התכופים בשירותים!
(השלמנו חסרים בגניבה שקטה מהשירותים במסדרון). בנוסף, הכרחתי את אביבה לשנן וללמוד בעל פה את נקודות המים שבמסלול. עד היום היא בטראומה ממני.

צילום: טלי שיאצו | מרתון טבריה | סוניה אריאלי בקו הסיום

מרתון | המאמן יעקב קושינסקי

נגישותו של המאמן, הבנתו, ושלוותו ברגעים כאלה הן קריטיות להצלחתו של הספורטאי.
יעקב שהה עמנו במלון, ובדרכו השקטה והשלווה, התבונן בערימת הסמרטוטים על מיטותינו (מגוון חולצות וגופיות ריצה),
בפנינו המכווצות מפחד והחליט….לא להחליט. את השאלה לגבי אורך הטייץ השאיר לבוקר.
בשעה 4:30 לפנות בוקר יצא יעקב מהמלון כדי "להרגיש את האוויר". כשחזר הודיעני שהתחזיות ל -6 מעלות הן קודרות מדי ולדעתו יהיו 8 מעלות. החלטנו לפיכך על טייץ קצר (אין צורך להגן על מפרק הברך). וכך היה.

הריצה הוכתרה כהצלחה. הקור היה נסבל, המסלול היה מוכר ושום דבר חריג לא קרה.
על קו הזינוק פגשתי אתאלונה אברין, מאמנת קבוצת m&m, רצה ותיקה ומנוסה, ששימשה עבורי כ"מבוגר האחראי".
היא לקחה אותי תחת חסותה, שמרה שלא אתחיל מהר מדי, והובילה אותי לריצה יציבה, ללא דרמות וללא "קירות" או התעלפויות.
התוצאה שקבעתי הייתה 3:18:58 כאשר תוצאת היעד שהציב המאמן הייתה….3:19:00!

צילום: עמוס גיל | עם אלונה אברין "המבוגר האחראי"

בסיום הריצה ישבנו עם אביבה בחדר המלון ובכינו. אני מהתרגשות והיא כי נגמרו המים החמים במקלחות.
ככה זה כשכל דיירי המלון רצים מרתון… הרושם הכללי שקיבלתי היה שמרתון זה לא נורא, אפילו כיף, לא ברור מה כולם "עושים עניין" ויש לי מאמן תותח שמנבא תוצאות מרתון בדיוק של 2 שניות…

.

מרתון | המרתון השני שלי מרתון ברלין.

למרתון השני כבר התאמנתי, ברלין, ב- 27 לספטמבר 2015.
בין שני המרתונים השתתפתי במקצה לחצי איש ברזל בחיפה ובעוד מספר טריאתלונים.
אבל הראש כבר היה במרתון הבא. החלטנו לעזוב זמנית את עולם הטריאתלון ולהתחיל לרוץ. היו לפנינו 3 חודשים של הכנה למרתון.                                                

דבר ראשון שינינו את התזונה. יעקב הכריח אותי להפסיק עם הנוטלה ולעבור לזרעי גוג'י ברי וגרעיני צ'יה (או להיפך…).
המעבר ל"אוכל ציפורים" עזר אמנם בפיתוח מהירות הריצה, בירידה בהיקפים ובעליה במסת השריר – אך גרם לתופעות לוואי כמו שינוי צורת האף לדמוי מקור וסיום כל משפט ב "צויץ צויץ צויץ" קולני…
בשבת, בסוף כל "ארוכה" נהג יעקב לבדוק את המקרר במטבחי ולוודא שלא נכנסו תועבות
דוגמת קוטג' 9% או מילקי, אהובי נפשי. בנוהל שפיתחתי עם ילדיי נהגנו להחביאם לפני בואו ולאכלם מיד לאחר לכתו,
כעונש על חוסר האמון שהפגין כלפי!!

המאמן מוצא מילקי במקרר

מרתון | תוכנית אימונים

תכנית האימונים שונתה. ללא שחייה ורכיבה, נפח הריצה השבועי עלה עד 120 קילומטרים. מבחינתי,
כ"מרתוניסטית ותיקה" ידעתי הכול. הציפיות היו גבוהות. אם למרתון הקודם כמעט ולא התאמנתי,
הרי שכעת, עם אימוני ריצה ועם הניסיון שרכשתי אוכל לשפר משמעותית את התוצאה.

האימונים נמשכו לאורך כל הקיץ החם והלח שחווינו השנה. ריצות ארוכות לאורך חופי הצפון,
חלקן בבדידות מזהרת, חלקן עם המאמן, שהחליט לשמחתי להשתתף במרתון אף הוא.
ביצענו אימוני איכות עצימים לצד ריצות נפח איטיות, אימוני עליות, אינטרוולים ופרטלקים.
תרגלנו שתיית מים מהירה, ושליפה יעילה של הג'לים מהכיס. שתלנו בקבוקי מים בשיחים נסתרים ובדקנו את תכיפות ההצצה בשעון,
הנדרשת לשמירה על הקצב הרצוי. בדקנו נעליים, וגרביים, וידענו שאני רצה משמאל ויעקב מימין. שוחחנו, וליבנו, וחשבנו ותכננו. עשינו כל מה שצריך!!!
.

.

מרתון | נגטיב ספליט

במפגש מקדים של קבוצת הרצים אליה הצטרפנו לטיסה לברלין, פגשתי את זהבה שמואלי.
מרתוניסטית אולימפית שכיום מאמנת את קבוצת רצי רמת השרון וביניהם את אחי, גדעון תמר.
היא התרתה בי לא להתחיל מהר מדי והציעה לנסות לבצע "נגטיב ספליט" (לרוץ את החצי השני מהר מהראשון).
גם יעקב תמך בעצה זו. ידעתי שהעצה נכונה – אך יודע אדם נפש בהמתו.

היכולת לבצע נגטיב ספליט במרתון שמורה לרצים מקצועיים ומנוסים. אז למרות שכבר ראיתי את עצמי כ"מנוסה"… בכל זאת הבינותי שאני "עוד לא שם".
ככל שהתקרב מועד המרתון שמתי לב שיעקב מתמהמה ולא נוקב בתוצאת היעד. דחקתי בו.
הרי הוא מאמן תותח שמנבא מרתונים. בסופו של דבר הוא נקב במספר המאכזב 3:12:00.

"זהו???" חשבתי "בשביל זה התאמנתי כל הקיץ? להוריד רק 7 דקות מהתוצאה הקודמת?".
החלטתי שהמאמן טועה. החרדות שהוא מפגין והדאגה המתמדת מפציעות שיבשה את דעתו.
אני אראה לו מה זה.קבעתי לי תוצאת יעד אחרת. 3:10:00. פחות מזה יהיה מאכזב.
הרי אני מרתוניסטית ותיקה. טבריה מאחורי. בלי "קירות" ובלי עניינים!

מרתון | הבעיות מתחילות

הבעיות התחילו שבוע לפני התחרות. אני סובלת מקיבה רגישה. כל תזוזה מאוכל ביתי מוכר גורמת לי לבעיות עיכול קשות. עם הגיענו לברלין, 3 ימים לפני מועד הריצה, התחלתי לרדת במשקל. תופעה חיובית באופן כללי, במיוחד לספורטאית "כבדה" כמוני…אך לא לפני מרתון!!!
האוכל בברלין לא "התיישב לי". טרם הנסיעה שקלתי 66.5 ק"ג. 5 ימים לאחר מכן חזרתי במשקל 62.5….המשמעות היא אובדן מסת שריר ואובדן כוח החיוני כ"כ בקילומטרים האחרונים של הריצה. יומיים לפני התחרות נתפס לי שריר ההמסטרינג. נורת אזהרה קטנה…

מרתון | מרתון ברלין בוקר התחרות

בוקר התחרות. אנחנו מפוקסים וחזקים. אלפי אנשים נוהרים בסדר מופתי לאזור הזינוק.
בזווית העין אני מבחינה בשורה ארוכה של תאי שירותים, כשבאופן מוזר לא משתרך לידם תור ארוך.
אני ממהרת לתא הראשון. תפוס. עוברת לשני. תפוס. גם השלישי. מה קורה פה? אני שומעת קולות מאחורי.
מסתובבת ומתפלצת לראות מאות אנשים, עומדים שורות-שורות כמו חיילים, עם מרווח מנומס של 3 מטרים לפני השירותים (לכן לא ראיתי אותם), ומשלחים לכיווני מבטים זועמים…אני לוקחת אוויר ובורחת משם כל עוד נפשי בי, טרם יבוצע בי לינץ'!

הכניסה לזינוק מתבצעת בשערים עפ"י תוצאות קודמות. יעקב אמור לזנק בשער D ואני בשער E. מספרי השערים כתובים על מספרי החזה שלנו. כפי שתכננו, יעקב ואני מצליחים להתגבר על שומרות גרמניות חסונות ומסתננים לשער C. כאן עומדים רצי ה 3 שעות. יעקב מפחד שנתחיל חזק מדי. אני מתעלמת ומשקיעה מאמצים רבים בקפיצות וניתורים כדי להיראות רצה של 3 שעות.

רק שלא יעיפו אותנו משם. לפתע אני שמה לב שכולם עומדים בשקט ובנימוס, רזים ושריריים. רק אנוכי, עם 24% השומן שלי מקפצת ועושה רעש….אני מפסיקה מיד. לפני הזינוק מתנגנת מוסיקה קלאסית חרישית, ואלס וינאי כלשהוא שמכניס אותי לאווירת נמנום מזויפת. אני מקללת את הגרמנים. רוצה זינוק כמו בארץ. עם רעש ובלגן!

צילום: מרתון ברלין | תחילת הריצה וכייף לי

מרתון | מרתון ברלין יוצאים לדרך

יוצאים לדרך. כמובן שאני פותחת חזק מדי. יעקב רומז לי להאט. אי אפשר. כל כך כיף לי.
כולם מסביב רצים על 4:20. עוד מעט יתפזר הקהל ואכנס לקצב המתוכנן (4:30).
רק אחרי כ-  2 ק"מ נופל לי האסימון. אנחנו לא בארץ! כאן זה לא מרוץ נהריה בו כולם פותחים מהר ואחרי 100 מטר נעלמים.
פאניקה קלה מחלחלת לליבי כשאני מבינה שכל הרצים המקיפים אותי ימשיכו איתי עד הסוף!!!!
ויתרה מכך – כולם מהירים ממני! הם רצים של 3 שעות! מה עשיתי??

הקילומטרים ממשיכים לעבור בנעימות. הקצב הממוצע 4:21. מוסיקה וקהל לאורך כל הדרך.
בתחנות השתייה אני עוצרת. לוקחת 2 כוסות מים לשפוך על העיניים,
כדי שלא תיכנס זיעה לעדשות המגע. לאחר מכן אני עוצרת שוב לשתות.
שוכחת לחלוטין את תרגולות המים שביצענו. במבט לאחור, יעקב מחשב שאיבדתי במצטבר כדקה וחצי בתחנות המים, עקב התנהלות מטופשת.
את קו חצי המרתון אנחנו חוצים ב- 1:33:42. קרוב לשיא האישי שלי.
ואז זה בא. באבו אבו אבוה זה בא. הקיר. האמ אמ אמא של כל הקירות. חומה בצורה!

מרתון | מרתון ברלין הקיר

פתאום נהיה לי קצת קשה. פתאום לא כיף לי. ולמה יש פה כל כך הרבה מעודדים?
וכמה רעש הם עושים! תופים, וכינורות, ורמקולים, וזמרים – אני לא יכולה להתרכז. מפריע לי הרעש!
וכל האנשים שרצים סביבי – למה הם לא מתעייפים? נמאס מהם. צפוף לי. קשה לי. וכל הזמן פניות.
ימינה, שמאלה. אוף. הקצב יורד, הרגליים כבדות. סימוני הקילומטרים כבר לא באים כל כך מהר. ושריר ההמסטרינג מתעורר!!!

צילום: מרתון ברלין | סוניה אריאלי ויעקב קושינסקי

מרתון | מרתון ברלין הסבל והעינויים 

סבל. עינויים. אני בקושי סוחבת. איפה הקלילות שבהתחלה?? יעקב לעומת זאת מרגיש נפלא.
נותן "כיף" לילדים בצידי הדרך. לו יכולתי הייתי מחטיפה לו. מה כיפים עכשיו? לקראת הק"מ ה -32 אני כבר במצב לא טוב. אפילו רע. ב- 36 נתפס השריר. זהו. אני עוצרת. הכול נגמר!!!!

יעקב צועק לי להמשיך. אוקי. אני חייל. מתחילה לצעוד ולאט לאט חוזרת לריצה. מדדה בקושי. יעקב ממשיך איתי. את הקילומטרים האחרונים אינני זוכרת. אני מעבירה את השעון למצב זמן כולל. רק לא לראות את הקצב. זה ישבור אותי לגמרי. לא לוקחת ג'לים. אין לי כוח להוציא את הג'ל ולפתוח אותו (טעות!!!!).

מתקרבים לקו ה 42.2. והזמן? 3:12:10!!!!! בדיוק כפי שהמאמן התותח חזה! מרימה ראש. שער ברנדנבורג רחוק מאד. וזה שובר אותי סופית. מה הם רוצים הגרמנים הארורים האלה? עשיתי הכול! עמדתי ביעד של המאמן, נפצעתי, סבלתי, לא עצרתי – מה עכשיו? מה הזזתם את השער הארור הזה כל כך רחוק? את 500 המטרים האחרונים אני "גומאת" ב – 3 דקות!!!!!! קצב 6 דקות לקילומטר!!!! אבוי לבושה….

בקו הסיום אני עוצמת עיניים. זהו רגע השפל בחיי. כל כך מתביישת. תוצאת הסיום היא 3:15:00. אכזבה וריקנות עצומה עוטפים אותי מכל כיוון. הגוף שלי מפורק. אני נכנסת לחשיכת העילפון. יעקב תופס אותי וגורר לכיוון אוהלי ההלבשה. שטח ההתאוששות מתפרש על פני קילומטרים של פארק ירוק.
כבר אמרנו – זה לא מרוץ נהריה…

מרתון | עזרה ראשונה

אנשי עזרה ראשונה מאתרים "גוויות" מהלכות כמוני ומפנים אותנו לאוהל המרפאה.
ביעילות גרמנית הם מעלים לי חזרה את לחץ הדם שצנח. גם הוא מתבייש…
איכשהו אנחנו מאתרים את הבגדים שלי ונאבקים קשות במטלת החלפת הבגדים.
אני מתקשה לפקוח את עיניי ולעמוד בו זמנית. יעקב מחזיק סביבי את השמיכה ובעודי מתלבשת אני רואה את כל הגרמניות מסביב, חשופות חזה וטוסיק, מתלבשות בנינוחות. יעקב ואני מרגישים דבילים מתמיד…

היציאה משטח ההתאוששות ארוכה ומייגעת. המקום נראה כמו שדה קרב.
מרגע לרגע האכזבה שלי מעצמי הולכת וגדלה.
אני מרגישה איום ונורא מכל הבחינות. לא יכולה לסבול את האכזבה,
הכעס,
התסכול,
הייאוש!
עולמי חרב עליי!

צילום: מרתון ברלין | רגע לפני חשכת העילפון

מרתון | האריות

ביציאה מהפארק אנחנו מגיעים לבית הקפה בו יושבת "חבורת האריות" של זהבה שמואלי.
גדעון אחי וזהבה מכבדים אותי בחיבוק חם שגורם לפרץ בכי מתבקש. להפתעתי,
חלק מהאריות יושבים שפופים ורצוצים, עם עיניים דומעות.
מסתבר שחלקם עברו מרתון לא מוצלח. חוו "קיר", חלוקת כוחות לא נכונה,
תפסו יום לא טוב, או סתם בלי סיבה לא שברו שיא או לא עמדו ביעד שרצו.

מרתון | מקום 3 בהיסטוריה של מדינת ישראל לנשים בגילאי 45-49

ואז אני חווה רגע נדיר של התעלות רוחנית שנובעת  מהעובדה שיצר האדם רע מנעוריו. צרת הרבים.
כן, אני מודה – זה עשה לי טוב! אם הם המקצוענים והמנוסים יכולים להיכשל – מה לי כי אלין??? זהבה מעודדת אותי. בהמשך מתברר שהתוצאה שלי לא רעה. מקום 3 בהיסטוריה של מדינת ישראל לנשים בגילאי 45-49.
ומקום שלישי ל"תוצאת אחים" – התוצאה המשותפת של גדעון ושלי (בעיקר בזכות גדעון שקובע 2:38:10). חוסר כבוד, בורות, תמימות והיעדר ניסיון גרמו לי להאמין שאוכל בקלות להוריד 10 דקות מהתוצאה הקודמת.

כל ניסיונותיו המוקדמים של יעקב לשכנע אותי שיעד של 3:12 הוא ריאלי ומכובד לא צלחו.
היה עליי להיכשל במרתון ארוך, קשה ומטלטל כדי להבין זאת.
אחד הרגעים המרשימים באפיזודה זו הוא כשחבורת האריות של זהבה אוספת את נשמותיהם ומחליפה את שם הווטסאפ הקבוצתי מ "בדרך לברלין" ל- "בדרך לטבריה"….
כבר בדרך חזרה למלון, תשושה וחבוטה, פיסית ובעיקר נפשית – אני מבינה שרשימת הפשעים והחטאים שלי במרתון ברלין ארוכה ביותר.
איבוד המשקל, פתיחה מהירה, התנהלות מים מטופשת, שריר שנתפס, משבר מנטלי מיותר בק"מ האחרון ובייחוד – יהירות, בורות וחוסר הבנה בחודשים שלפני.
הדרך היחידה לשחרר צנחן טרי מהפחד לאחר הצניחה הראשונה – היא צניחה נוספת.

ללא מילים מיותרות – יעקב ואני נרשמים למרתון טבריה… הטריאתלון יחכה!

למרתון השלישי באתי עם כבוד , טבריה, ב- 8 לינואר 2016. כבר לא "מרתוניסטית" ולא יודעת הכל. צנועה ורגועה…

ועל כך בחלק השני… 

קרם מעולה לשמירה על עור הגוף והפנים מהקור. מעולה לחליפות שחיה – אינו מכיל ווזלין שהורס את החליפה, והכי חשוב יעיל מפני חיכוך פטמות בזמן ריצה, יש גם קוד קופון כאן >>