X
הרשמה
שם פרטי*  
שם משפחה*  
דואר אלקטרוני*  
מין:*  
 

שחייה, ריצה, אופניים - "טיול" בסופ"ש או הסדר שבבאלגן

נכתב בתאריך:01/11/2015 מאת: טלי שיאצו

מאת: דורון רצאבי
 

לעולם הספורט התודעתי רק לפני מספר שנים, כשגילי נשק לחמישים. זה התחיל ברכיבות שטח, עבר לשחייה בים, משם לעולם הטריאתלון ועד לשיא של חצי איש ברזל בדנמרק, בקיץ האחרון.

רכיבת שטח - דורון רצאבי

  

מעולם לא הייתי טוטלי, מעולם לא הייתי תחרותי אבל העיסוק בספורט לימד אותי להיות הישגי (לא תחרותי רק הישגי) להציב לעצמי מטרות ולכבוש אותן. למדתי שהרבה בראש, אם לא הכל. למדתי שאם רוצים אז יכולים ושהכי חשובה היא הדרך.

 

מעודי לא הייתי בן אדם מתוכנן ומאורגן. אחד כזה שבונה תכניות חומש אישיות, משפחתיות, מקצועיות בטח לא בספורט. לרוב בניתי על אינטואיציות טבעיות, אשר הובילו אותי והראו לי את הדרך. ברוב המקרים זה הצליח.

אני מניח שאם הייתי נבדק בצעירותי, בטח היו מגלים איזה הפרעת קשב וריכוז קלה עד מתונה.

 

ההכרות שלי עם עשרות חברים שעוסקים בספורט חשפה אותי לכל סוגי הטיפוסים, אך תמיד הבטתי (ולמעשה עדין מביט)  בהשתאות ובהערצה על אותם חברים מאורגנים ומתוכננים שפסעו צעד אחד צעד בקצב מדוד בטיפוס במעלה ההר וההישגים. אלו שפרקו את התנועות בים לגורמים, אלו שבנו תוכנית אימונים דבקנית לשיפור השחייה ואלו שבנו מסגרת רב שנתית להשתתפות במקצי הריצה השונים, תוך קביעת קצבי ריצה וזמני סיום.


 

 אצלי הכל תמיד היה מבורדק משהו. מפוזר. אימפולסיבי. לא ממש לפי דרך, יותר סוג של צעידה בשבילי עיזים, בלתי מסומנים.

 

כך, כשעשיתי תנועות ראשונות במים בקצב צב, נרשמתי תוך 4 חודשים לשני משחים רצופים של 10 ק"מ, יעדים חצופים וגדולים עלי בכמה מידות באותם ימים וכך לימים אף נרשמתי לתחרות חצי איש ברזל בדנמרק, יעד שאף הוא, בעת הרישום (ואולי אף היום), נשמע הזוי לחלוטין מבחינתי.

 

ככה אני בנוי גנטית. לא רק בספורט. גם במקצוע ובכלל. מה לעשות?!

כמו שנאמר - Take or leave it but try to enjoy it

שנים נאבקתי ב"תכונה המחורבנת" הזאת, שהרי אף אחד לא חפץ להודות שהוא לא מוביל עצמו בדרך מתוכננת וסדורה אלא פוסע בדרכים עקלקלות, עלומות ובלתי צפויות במעלה ההר ואולי בכלל מובל ולא מוביל.

 

לפני כמה שנים הרפיתי. הבנתי שאם עד עכשיו לא בא השינוי, חרף הרצון העז, חרף הסיוע בשיטות משיטות שונות להיות מסודר יותר, הוא כנראה כבר לא יגיע בגילי המופלג.

 

התנחמתי תמיד בעובדה כי חרף חוסר הסדר, הגנטיקה חננה אותו ביעילות יחסית ובתכונות אחרות, באופן שמיקסם את התוצאה הסופית והביא לתוצאות טובות. והרי עם עובדות אי אפשר להתווכח.

 

הקדמה דרמטית זאת מטרתה להסביר ולתאר את ה"טיול" שנרקח עבורי בסופ"ש האחרון.

"נרקח" אני אומר ולא רקחתי כי כמי שמחשיב עצמו כאדם אחראי, קשה לי להאמין שטיול שכזה אכן היה נבחר בצורה הגיונית ושקולה. אפילו לא על ידי אחרון המפוזרים. לא שמדובר באיזה הישג דרמטי ואתגרי אלא פשוט חיבור של שלוש חוליות שלכאורה לא נועדו להתחבר זה לזה כלל.

  

מסע הרכיבה לבית השנטי נערך בשבת האחרונה זאת השנה הרביעית. פרויקט עם מטרה נעלה, מתוקתק להפליא ומאתגר במידה ראויה. השתתפי בו בכל שלוש השנים עד כה (פעמיים במקצה ה- 90  ק"מ כשרק התחלתי לרכב ובקושי סיימתי את המסלול) ולפני שנה לראשונה את מלוא המסלול של 180 ק"מ מבית השנטי בתל אביב, לבית השנטי מדרום לשדה בוקר.  


 

 

לסיים מסלול של 180 ק"מ רכיבה זה לא ממש משימה בלתי אפשרית או מאתגרת מאוד עבורי היום. עם קבוצת הטריאתלון של "זן - מאמנים לחיים", השתתפתי במסעות רכיבה מאתגרים הרבה יותר ולרבות מסע רכיבה מתל אביב לרמות נפתלי ומשם לנהריה בספטמבר האחרון. הרגשתי די מוכן למסע בית השנטי במיוחד כאשר אין מדבר במקצה תחרותי ואין מדידת זמנים כלל.

היה ברור לי שעל השתתפות במסע זה השנה  אני לא מוותר ולו מפאת טיבו ואיכות הארגון שלו. נרשמתי כבר לפני מספר חודשים לאירוע, סמוך לאחר פתיחת ההרשמה, שמח וטוב לבב.


אלא שאז מתברר לי שמרבית חברי בקבוצת הטריאתלון של "זן - מאמנים לחיים" נרשמים לאירוע הריצה שמתקיים ביום שישי, (יום קודם למסע האופניים), במסגרת מירוץ "סובב עמק" למרחק של 33 ק"מ.


אני, שמעולם לא רצתי בשטח ו/או בעליות ומעולם לא רצתי מעל 21 ק"מ (וגם זה פעמיים בקושי), לא דמיינתי שאני ארשם איתם.  אלא שכהרגלי לפעמים הדרך מוכתבת לי מאליה ומזמינה אותי להצטרף.

אז, כששותפתי לאימוני הריצה, גלית, הודיעה לי שהיא נרשמת למסלול הריצה של 21 ק"מ וכנראה גם כנרת, חברה נוספת, אמרתי לעצמי, "רגע למה לא?!", כמובן מבלי לחשוב על ההשלכות של מסע האופניים, יום למחרת. ככה אני.

 

קבעתי לרוץ לאט (ככה גלית הבטיחה) וארכב לאט. ואולי בכלל ארכב רק 90 ק"מ במסע לבית השנטי. או אולי ארכב את כל ה-180 ק"מ, אך שני קטעים אעשה על רכב הליווי. נראה כבר. נראה לאן הזרם ייקח אותי. מדוע צריך לתכנן עכשיו ומראש?! הרי אין לי ממש תכנון או סדר, שמכתיבים שאני חייב לרכב את כל המרחק. הרי לאחד כל כך לא מאורגן כמוני אין משהו באופק שמכתיב חובה לסיים את כל המסלול, בטח לא בזמן מסוים. המילה פודיום הרי לא ממש נמצאת בלקסיקון האישי שלי.

 

אבל כשיש בלגן אז עד הסוף. עד מהרה מתברר כי באותו הסופ"ש מתקיים גם אירוע השחייה השנתי של TOTAL IMMERSION.. קרי, (למי שלא מכיר), "3 ימים ב3- ימים" שלושה ימים רצופים, חמישי, שישי שבת. בהם שוחים כל יום 10 ק"מ (המרתון של השחייה).  ביום חמישי בים תיכון, מנתניה לבית ינאי ובשישי ובשבת באילת, מהחוף הצפוני עד למלון הנסיכה. אירוע מאתגר, לא תחרותי, מלא חברים ואווירה כפית.


 

השתתפתי מספר פעמים בעבר באירוע זה (כאשר את היום הראשון שלו עוד שחו בכנרת) וכל פעם נהניתי מחדש מאירוע מאתגר ומעל הכל חברי. נשאתי על כתפי את אותה פעם בה נטלתי חלק במשחה זה בשנת 2011, עת שחיתי את המשחה בים תיכון (אשר נדחה מפאת ים גבוה לשלהי חודש נובמבר כאשר טמפרטורת המים צללה ל- 21 מעלות) ואני, טירון חוצפן בלי חליפה. נאלצתי להפסיק את השחייה אחרי 9 ק"מ, רועד מהיפוטרמיה, במשך שעות, כלל לא ער למצבי.


זה לא סוד שהשחייה היוותה עבורי במשך שנים את התחום המועדף. אולי בגלל החברים הנפלאים שהים הפגיש אותי איתם, אולי בגלל התרפיה המנטלית, שאני כל כך אוהב בשחייה בים ואולי וכנראה בגלל השילוב של השניים. ברם, חרף אהבתי לים (אותו אני מקפיד לפקוד לפחות 3 פעמים בשבוע), בשנתיים האחרונות, הן בגלל גילוי עולם הריצה ועולם הרכיבה, מן הסתם התדלדלו שעות הים שלי כמו גם יכולותיי הדולפיניות, באופן שמצאתי עצמי שוחה לכל היותר 3-4 ק"מ.

כך קרה שכשחברי, שחייני הצוק, החלו נרשמים בהמוניהם לאירוע, אמרתי לעצמי: רגע אולי ארשם ליום הראשון של האירוע המתקיים כאמור בים תיכון?! הרי אני חייב תיקון לאותה פעם שהפסקתי את המשחה באמצע ולא סיימתי את מלוא ה-10 ק"מ בים תיכון. אני חייב אחת ולתמיד להראות גם לים תיכון שאני מסוגל לשחות 10 ק"מ.


נרשמתי כהרגלי בלי לחשוב יותר מידי, בלי להרגיש מוכן, בלי לבצע את האימונים הנדרשים לכך ובשעה  שכלל לא הייתי בטוח שאקח חלק באירוע, בדיוק כפי שנרשמתי לפני כשנה לחצי איש ברזל בדנמרק (כאשר כאמור הדבר נשמע אז הזוי לחלוטין מבחינתי) וכפי שנרשמתי למרתון פריז באפריל הקרוב  (הזוי לחלוטין), תוך שאני כמובן שומר אופציה לביטול הרישום.


 

החיים זורמים כמו מים. הם בדרך כלל לא עומדים במקום. ואני איתם, בסוג של כאוס מבוית מוקף בחברים טובים מכל עבר.

שבוע לפני הסופ"ש אני רשום לשלושת האירועים. משתעשע ברעיון. אפילו מתגאה בו קמעה. בכלל לא מתקרב לעכל את הרעיון.

חברים שאני מספר להם על הרעיון מברכים אותי בברכות "משוגע" "פסיכי" ושכאלו. חלק מפרגנים בהערכה ושומרים על הסקפטיות בבטנם. אשתי היקרה כבר התייאשה ממני מזמן. התרגלה לגחמות שלי. גם היא זורמת. ואני מנסה לעשות סדר, להתארגן על המחשבות, להחליט איזה חלק באיזה תחרות אני עושה ועל איזה חלק אני מוותר. למזלי מתגלה עוד "משוגע" אחד כמוני ואפילו קצת יותר. צחי חברי היקר אשר אף הוא עושה את שלושת  הימים, דבר שבהחלט מחזק ותורם לביטחון.

 

כמה ימים קודם אני מדבר עם רעי, אליק כהן, ענק שחייני הים, שאמור ללוות על סירה את השוחים במשחה בים תיכון ודן איתו באפשרות שאולי הוא יחליף אותי בחלק מהשחייה ביום חמישי.  במקביל שוקל לעבור מסלול ברכיבת בית השנטי, 90 ק"מ במקום 180 ק"מ, אבל אומר לעצמי שאדחה את ההחלטה עד לאחר הריצה ביום שישי כדי לו להבריז לחברי איתן, איתו קבעתי כמה חודשים קודם לכן לעשות יחד את המסע של ה 180 ק"מ.

 

כך, כדי להתמודד עם הסופ"ש שקרב במהירות ובעיקר עם הבלתי נודע של ריצת חצי מרתון בשטח, אני מחליט שהדרך היחידה לשרוד את הסופ"ש הממשמש ובא, היא להחליט שאני ...יוצא ל"טיול". טיול על פני שלושה ימים. טיול של סופ"ש. בים, בהר, בעמק ומדבר.

 

אני כאמור לא איש ברזל באופי. אין בי את הטוטליות, את הדבקות במטרה והתמקדות בה, אבל השתתפותי בחצי איש ברזל בדנמרק וההכנות לתחרות זאת, בהחלט חיזקו בי את היכולות המנטליות ואת ההתמודדות עם קשיים פיזיים בזמן מאמץ. הפסקתי לוותר לעצמי בקלות כבעבר. אז החלטתי אם כבר טיול אז עד הסוף. הפעם אני ממוקד. לא מוותר על ס"מ. אני עושה חישוב של כל המקצים, מגיע ל - 211 ק"מ ואומר לעצמי שאני לא מוותר כרגע ולו אף על ס"מ בודד אחד ב"טיול".

 

המשחה היה נפלא. ים מזמין ומלטף. לקח יותר זמן מהמתוכנן, כנראה בגלל שבחרתי להיות בקבוצה איטית במיוחד. אבל את ה-10 ק"מ סיימתי ויכולתי סוף סוף גם לים תיכון.

גם את אתגר חצי המרתון בשטח צלחתי בהצלחה. אמנם שותפתי גלית לא הגיע מפאת פציעה אבל שלחה לי את אריק כתחליף ראוי והולם ויחד עם כנרת רצנו את מרבית הריצה יחדיו, תוך שאני מצליח לשבור את השיא שלי בריצת חצי מרתון, חרף העובדה כי מדובר במסלול קשה ומאתגר מאוד.


 

בשבת התייצבתי כנדרש טרם הזריחה בחניון אצטדיון בלומפילד, מקום הכינוס ליציאה למסע בית השנטי. 180 ק"מ לפני. שלושה ימים של השכמה בשלוש בבוקר ובקושי ארבע שעות שינה בלילה. אין כמו לראות את הנחיל הנפלא של למעלה מאלף רוכבים, מתפרש על למעלה מקילומטר. נחיל צבעוני פתלתל מורכב כולו מאנשים טובים ולהתרגש עם כולם בק"מ האחרון של המסע, כשהוא נכנס לבית השנטי לתרועות בני הנוער ומאות המתנדבים שעשו במלאכה לשם הצלחתו.

המסע היה נפלא. קצב רכיבה מעולה. מהיר הרבה יותר משנה קודמת, נהניתי מכל רגע בחברת חברי מ"זן" שגילו מקצועיות, בטיחות, אחריות ויותר מכל חברות נפלאה לאורך כל הדרך.


 

 


---
>>> עוד בספורטלי


חמישה טיפים לאיש הברזל המתחיל

תמונות מאירועי ספורט

 

לוח תוצאות לספורטאים


יכולת טכנית ברכיבה אצל טריאתלטים

סיכום ומסקנות:

 

חדלתי מזמן כאמור לריב עם עצמי. למדתי (כנראה גם בזכות הספורט) לקבל את עצמי כמו שאני ואני נהנה מכל רגע.

 

מי שהינו תחרותי או שחשוב לו להשיג תוצאה מסוימת, עדיף לו שיהיה מסודר ומתוכנן.

 

אבל....אפשר ליהנות מהספורט גם בלי להיות תחרותיים, אפשר להתקדם להישגים גם בלי להיות מתוכננים שבועות וחודשים קדימה, ובהחלט אפשר ואולי צריף אפילו לפעמים לצאת ל"טיול" בסופ"ש.

 

אולי בעצם אני לא כזה "חסר סדר ותכנון" כמו שאני מצהיר על עצמי. שהרי לצאת לטיול כזה בעצם אי אפשר ללא  מלא הכנות של ציוד, השכמות, תזונה מתאימה וכיוצ"ב.

 

ואולי בכלל יש הרבה סדר בכל הבלאגן הזה.

 

תודה לאשתי שתמיד יודעת להכיל ולילדי שעכשיו אולי יבינו למה במשך שנים אני דורש מהם להיות יותר מסודרים ומאורגנים.

טלי שיאצו
יוזמת ומקימה את אתר ספורטלי, טריאתלטית, מצלמת ומשווקת אירועי ספורט.

עוד בנושא

תמונות מספרות אירועי אופניים - מסע בית השנטי 2014
יכולת טכנית ברכיבה אצל טריאתלטים
מה גישת האימון שלך?
תמונות מספרות אירועי אופניים - Veolia Desert Challenge 2014

תגובות פייסבוק