X
הרשמה
שם פרטי*  
שם משפחה*  
דואר אלקטרוני*  
מין:*  
 

לא יכול להיות שאת נהנת מזה!

נכתב בתאריך:12/09/2016 21:17:00 מאת: אלית אילן

"לא יכול להיות שאת נהנית מזה", אמר לי מישהו לפני כמה שבועות. זה היה, לאחר שחזרתי מאחד מאימוני האופניים בשבת, בהם לא "ליקקתי דבש". בלשון המעטה. לא שזו המטרה או הרצון. "ללקק דבש" הכוונה. לא עכשיו ולא בעתיד. כרגע, הכיוון הוא יותר ברמה של להחזיק עם שאר הדבורים בכוורת. הקביעה שלו, בנוגע למידת ההנאה שלי, היתה ספציפית לאותו אימון ובכללי גם אל שגרת האימונים שלי, תדירותם ואורכם.
 

אני עניתי לו כהרף עין, ללא ניד עפעף ומבלי לחשוב פעמיים: "ברור שאני נהנית!" אי אפשר לקיים את השגרה האינטנסיבית הזו מבלי ליהנות ממנה. זה לא ממש חד משמעי, שאי אפשר לקיים את השגרה הזו מבלי ליהנות ממנה. מי שבא לתת "בליץ" וגמרנו, כלומר איזושהי מטרה חד פעמית של איש ברזל לקראת יומולדת 40 או 55 או מה שלא יהיה – יכול לשרוד כמה חודשים של אימונים ולא ליהנות.
 

מנגד, כשמדובר בשגרת חיים (שחייה, אופניים, ריצה) - יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש - במשהו שהוא חלק בלתי נפרד ממך משך שנים, אי אפשר לתחזק את השגרה הזאת אם לא אוהבים מה שעושים. אם לא נהנים מזה. אז כן, אני ללא ספק אוהבת מה שאני עושה ונהנית מאד. וזה חלק בלתי נפרד משגרת החיים שלי. אפשר להסתכל על שגרת היום כעל מגדל קלפים, כשכל קומה במגדל מהווה חלק מהיום: משפחה, ילדים, עבודה, אימונים, חברים וכו', כאשר האימון הוא הקומה הראשונה במגדל (מה לעשות, זה הדבר הראשון שקורה במהלך היום...) ואז אם זה מתקיים ומתמשך ויציב, אזי גם שאר מגדל הקלפים יעמוד כמו שצריך. אם הקומה הראשונה רעועה... כנראה תהיינה השלכות.
 

וזה לא שאין פה סבל. פה, הכוונה ב Long Distance. אוהוווו, כמה סבל יש. לא חסר. בתקופה הנוכחית למשל, אני סובלת כל שבת החל מהשעה 9:00/9:30 בערך, שאז מתחיל להיות ממש "נעים". במיוחד בנקודות הקיצון של 40 מעלות וצפונה. שם אני סובלת ממש טוב. סבלתי גם בסוף הרכיבה של האיש ברזל. באיזור 150 ק"מ של הרכיבה הייתי מוכנה למכור את האופניים לכל דורש. לא היה כזה. אז סבלתי בשקט עוד 30 ק"מ. יש גם אימונים שהם דיי סבל. אולי לא ממש מתחילתם, אבל אחרי שעתיים-שלוש, אפשר לגמרי לומר, שטמון בהם לא מעט סבל. יחד עם זאת, הוא סבל נעים כזה. שגם נהנים ממנו. ואז אחרי התאוששות כבר שוכחים הכל. עד לפעם הבאה. בדיוק כמו לידה. אם היינו זוכרות....


אז כן, עד כמה שזה יישמע מוזר ואף הזוי, אפשר ליהנות גם מהסבל ומהשכמות מוקדמות בלשון המעטה ומהלאות הנעימה שמתפשטת בגוף בשעות הערב, כשיש פור של 2-3 שעות ערות על רוב הסובבים. למען הסר ספק, זה לא פשוט ה%$@ הזה ואפילו קשה. שלא לומר קשה מאד לעיתים. במיוחד אחרי שעברתי לכחולים. צריך לעבוד. לעבוד קשה. ולדלג משוכות, אפילו אם לפעמים הן נופלות. בשורה התחתונה, קשה מאד עד בלתי אפשרי, לשרוד את השגרה הזו, שטומנת בחובה לא מעט "סבל", אם לא אוהבים ואם לא נהנים. באחד הטורים הקודמים כתבתי שמדובר בעסקת חבילה שכוללת מרכיבים רבים: הנאה, אתגר, קושי, סבל, סיפוק ועוד כל מיני והחבילה הזו היא יותר תרכובת מאשר תערובת. אי אפשר להפריד בין המרכיבים.

 

יחד עם זאת, לא כל מה שאוהבים ונהנים לעשות – בהכרח אומר שיש תמיד חשק לעשות. למעשה, זה אפילו טבעי, שכמעט כל דבר שאנחנו עושים – לעיתים יתחשק לנו יותר לעשות ולפעמים פחות. סוגיית החשק לאימונים העסיקה אותי לאחרונה וניסיתי לתהות על הגורמים והמקורות לרמות החשק הנוכחיות – הגבוהות, יש לומר.
 

בהנחה, שציר ה X הוא זמן וציר ה Y הוא רמת החשק להתאמן, אני יכולה לקבוע חד משמעית, שהתקופה הנוכחית היא אחת מנקודות המקסימום הגבוהות ביותר בשנים האחרונות. אחת הסיבות שניסיתי לתהות על כך, היא שלפני 7-8 חודשים רמת החשק להתאמן היתה בנקודת המינימום הנמוכה ביותר ever, כל כך נמוכה שלא הגעתי לתחרות מטרה. אז אולי פיענוח הגורמים או המקורות לרמת החשק הגבוהה לשגרת האימונים יכולים למתן את ירידתה הבאה של הפראבולה. לצערי, מאחר ומדובר בתהליך טבעי של פראבולה שלעיתים היא עולה ולעיתים היא יורדת, הרי שלא ניתן לשלוט בכך.
 

מאד הייתי רוצה לשמר את מה שקורה כאן ועכשיו, את ההתארגנויות הקלילות והמהירות לאימונים והכנות התיקים, את כיוון השעון לשעה כלשהי בין 4:00 ל 5:00 נקייה מכל תחושה של "התבאסות", את ההשכמה הזריזה לצליל השעון, מבלי לסנן קללה קטנה לכיוון השעון במקרה הטוב ולכיוון כלל היקום במקרה הפחות טוב, אבל כנראה שהשונות הזו חלק מהדרך. חלק טבעי, לגיטימי ובלתי נפרד.
 

אי אפשר כל הזמן לשהות בנקודת מקסימום. אפשר לנסות להיזכר באיזשהו אימון טוב, במשוכה כלשהי, שדולגה מבלי ליפול (מטאפורית כמובן), לדקלם מנטרות מסוימות בזמנים קשים (מניסיון זה עובד) ותמיד לזכור, שדבר לא מובן מאליו, שיש המון על מה להעריך ולהודות – לא מעט מזה לחברים ולשותפים לדרך, שקל זה משעמם (מבחינתי לפחות) ושהרבה יותר מספק להגיע ליעד או למטרה כתוצאה מעבודה קשה, מהתמודדות עם אתגרים ומהיכולת לעמוד להם.


אז בפתחה של שנת ברזל נוספת (שלא לומר שנה וחצי...), אני מאחלת לעצמי פראבולות שעולות הרבה ויורדות קצת, הרבה נקודות מקסימום גבוהות ומעט נקודות מינימום כמה שפחות נמוכות ושאמשיך ליהנות (וגם לסבול, כן, כי זה חלק בלתי נפרד...) מהשגרה הזו שאני כל כך אוהבת.

אלית שטיינר
מדריכת פילאטיס, טריאתלטית שאוהבת ונהנית לשחות וגם אשת ברזל

עוד בנושא

תמונות מספרות אירועי טריאתלון - אכזיב 2015
תמונות מספרות אירועי טריאתלון - איש ברזל אילת 2012
תמונות מספרות אירועי טריאתלון - טריאתלון נשים 2011
תמונות מספרות אירועי טריאתלון - טריאתלון נשים 2012

תגובות פייסבוק

אירועים מומלצים
לכל האירועים
גלריות אחרונות
לכל הגלריות
3
יוני
תמונות מטריאתלון תל אביב 2017
27
מאי
תמונות מטריאתלון נשים 2017
29
אפריל
תמונות ממרוץ הרצליה 2017

תגובות פייסבוק