X
הרשמה
שם פרטי*  
שם משפחה*  
דואר אלקטרוני*  
מין:*  
 

אופניים זה כואב

נכתב בתאריך:12/09/2015 20:51:00 מאת: סוניה אריאלי

ב- 17 למרץ 2015 החלטתי על פרישה מטריאתלון.

בגלל האופניים.

בגלל "תסמונת כף הרגל הבוערת".

---
 
אופני נג"ש עם "כרית"

 

ביום זה בני הבכור התגייס ליחידה קרבית בצה"ל. המועקה בלב הייתה גדולה.

היה זה גם יום הבחירות. נקודת הגיוס היא במבואות חיפה, ומאחר וציפיתי בתמימותי לכבישים ריקים החלטתי לצאת לרכיבה ארוכה בכביש החוף, דרומה לכיוון קיסריה וחדרה.

חודש לאחר מכן הייתי אמורה להתחרות לראשונה בחיי במקצה חצי איש ברזל בטריאתלון חיפה. במקצה זה נדרשת רכיבה רציפה של 90 ק"מ. מאחר ומעולם לא רכבתי לפני כן מרחק כזה ברצף – הייתה זו הזדמנות טובה לבחון אם יש טעם בכלל להירשם לתחרות.

אבל קדמו לכך 4 שנים קשות...
 

לעולם הטריאתלון הגעתי במקרה ועל ההיכרות עם עולם האופניים אספר בפרק הבא. אומר רק שהייתה מבדחת בחלקה, מרשימה בהווייתה וכואבת ברובה: 

  • בהתחלה כאב לי הגב התחתון. זה פשוט. מכוונים את האופניים ואחרי מספר אימונים זה עובר.
  • אח"כ כאב לי במפשעה. גם זה פשוט. כואב לכולם, אז סובלים.
  • ואז התחילו לבעור לי הרגליים. וזה כבר לא מצחיק.

זוהי תופעה ידועה המתרחשת אצל חלק מהרוכבים לאחר כ- 40-50 ק"מ רכיבה. כפות הרגליים מתחממות וההרגשה היא של דריכה על גחלים. שינוי תנוחת הישיבה, הנעת אצבעות הרגליים, רכיבה בעמידה – שום דבר לא עוזר. הפתרון היחיד הוא לעצור, לרדת מהאופניים, לעמוד על קרקע מוצקה כ- 3 דקות ולחזור לרכיבה. את פעולת העצירה נדרשתי לבצע כל 10 ק"מ בממוצע.

וכך קרה שלאורך 4 שנים לא היו לי רכיבות ארוכות רציפות.

זה לא הפריע כשהתאמנתי לטריאתלון אולימפי. יעקב קושינסקי, המאמן, בונה לי תכנית אימונים שלא מכילה הרבה שעות רכיבה. מקסימום שעתיים בשבת. זה מתאים לי לאופי ולסדר היום העמוס. באימונים קצרים התופעה לא מספיקה להתפתח ולכן לא סבלתי במיוחד. גם בתחרויות לא כאב לי. באולימפי הרכיבה קצרה. 40 ק"מ. אין בעיה.
 

אבל...
 

כאשר החלטנו בינואר השנה להעלות נפח רכיבה לקראת חצי איש ברזל, הבעיה התעוררה במלוא עוצמתה. אימוני שבת עלו ל  3-3.5 שעות רכיבה ולא הצלחתי לסיים אף אחד מהם ללא שתי עצירות ארוכות לפחות.
 

מה לא עשיתי? 

  • החלפתי 3 אוכפים (אוכפים של נשים, של גברים, עם חור באמצע, בלי חור)
     
  • החלפתי נעלי רכיבה. הקפדתי שיהיו מעט גדולות במידה.
     
  • ניסיתי דגמים שונים של מכנסי רכיבה, עם פדים בגדלים שונים וללא פדים כלל.
     
  • ניסיתי גרביים מכל מיני סוגים של בדים. דקים, עבים, כותנה, מעורב.
     
  • שיחקתי עם מיקום הקליטים.
     
  • שיחקתי עם זוויות האוכף ומיקומו יחסית לכידון.
     
  • הפעלתי דמיון מודרך...

שום דבר לא עזר!!!!           
               
             

ויש עניין נוסף. אני מתאמנת לבד. שחייה, ריצה ואופניים. בהתחלה משיקולים לוגיסטיים של חסכון בזמן נסיעות למפגשי קבוצה, ובהמשך כי התרגלתי...
 

ובחזרה ל- 17 למרץ.  אני יוצאת ל- 90 ק"מ רכיבה. לבד. עד זיכרון יעקב הכול בסדר. תנועת המכוניות דלילה, הקצב סביר, אוכלת ושותה כמו שצריך, מרגישה טוב. כשאני מתקרבת לחדרה תנועת כלי הרכב מתגברת ומתחיל להיות לי חם. בגבעת אולגה השוליים מתכווצים ואני מתחילה לפחד. מסוכן מדי. אני מחליטה להסתובב.
 

באותו רגע כפות הרגליים מתחילות לבעור.
 

החום עולה. זוהי גם שעת המשאיות. מפלצות ענק הנעות במהירות מפליגה ופולטות כמויות אדירות של גזים הישר לפניי המיוזעות. כל אחת מהן מלווה במשב רוח אימתני שכמעט מפיל אותי מהאופניים. הרעש מחריש אוזניים. אני לא מצליחה לשמוע את מחשבותיי!!!!
 

עוצרת לשחרר רגליים. אוכלת בתסכול. הזיעה זולגת לתוך העיניים. הנוף משעמם בטירוף. אין עליות או ירידות. אין פיתולים. הגבעות והשיחים מסתירים את הים. מתחילה רוח נגדית. והרגליים שוב בוערות. 5 ק"מ אחרי ההפסקה הקודמת! ואז הן בוערות שוב. ושוב.
 

 אני אישה חזקה. לא נשברת בקלות.

 

אבל משהו בשילוב הזה הוא יותר מדי אפילו בשבילי.

לפניי עוד כ – 40 ק"מ. הבן שהתגייס, המשאיות, הרעש, החום, הזיעה, האוכל שנגמר, העובדה שאני לבד – הכול אני מוכנה לספוג.  אבל לעצור כל 5 ק"מ?
 

ואז אני מבינה שכבר לא כייף לי. זה מעבר לקו האדום של השילוב המיוחד הזה בין ההנאה והסבל מהספורט. משהו בתנוחת הרכיבה שלי לוחץ על עצב שמשפיע על כפות הרגליים וכל הניסיונות לפתור את הבעיה נכשלו. 
  

תוך כדי הרכיבה המקוטעת חזרה אני מתחילה להתלבט – איך לבשר על ההחלטה ליעקב??? הוא מלווה אותי פרק זמן מכובד, בונה לי תכנית אימונים אישית כל שבוע, שותף לכל ההחלטות הספורטיביות, מבקר קבוע של מזוני. ביחד החלטנו על חצי איש הברזל בחיפה. איך אומר לו שזה בלתי אפשרי?
 

אני משחזרת איך הכול התחיל. נזכרת שהשאלתי אופניים משכן. אופני שטח. כשקניתי פנס לאופניים המוכר המליץ לי על "כרית למתחילים". ריפוד בד שבתוכו ג'ל, שמלבישים על האוכף לצורך רכיבה נוחה. ניתן לראות את הכרית אצל רוכבי השטח הקשישים, היוצאים לטיולי שבת איטיים, עם סלסילות פיקניק על גבם.


>>> עוד בספורטלי

> לרוץ עם המאמן

 

לוח תוצאות לספורטאים

 

> החברים של ספורטלי - אלון רז

 

> עצות לספורטאי המצטלם בתחרות המונית


 

ואז צץ לי הרעיון.  למה לא כרית ריפוד?????
 

בכוחותיי האחרונים אני שורדת את רכיבת הסיוט, מגיעה לביתי ומחפשת את כרית הריפוד. אי שם באחד הארונות אני  מוצאת אותה.

בשיחה עם יעקב הוא מאשר לי להשתמש בכרית אך יש לו בקשה מיוחדת – לא לספר לאף אחד. מפאת הבושה....

כסא אופניים עם כרית ריפוד---
                                       

 אוכף איכותי עם כרית ריפוד...

 

בשבועות שנותרו עד התחרות אני רוכבת עם הכרית. לא מתאפשרת רכיבה ארוכה אך אני מרגישה שאוכל לרכב 90 ק"מ ללא עצירה.

יום התחרות מגיע. אני מספיקה לפני כן להוסיף פרח צבעוני על הכרית. לא פיקאסו אך מאפשר לי להבחין באופניים בשטח ההחלפה מרחוק. רק אצלי יש כרית על האופניים.....

הצלחה אדירה!!

אני רוכבת 90 ק"מ ללא הפסקה. הקצב טוב. אותו כביש החוף אך הפעם אין משאיות, אין רוח, לא חם, אין רעש והכי חשוב - אין כאבים והרגליים לא בוערות.  

 

אז זהו, שיצחקו כולם, אני ממשיכה עם הכרית!

לתחרות הבאה אני שוקלת להוסיף מחזיק קרואסונים לאיירובר. צריך לאכול משהו לא?

 

סוניה אריאלי
בת 48. אמא ל – 3 ילדים.מהנדסת ומרצה להנדסת מכונות.טריאתלטית בשעות הפנאי.אלופת ישראל בטריאתלון אולימפי וספרינט.סגנית אלופת ישראל בחצי איש ברזל ובריצת מרתון. הכל לגילאי 45-49.

עוד בנושא

תמונות מספרות אירועי טריאתלון - טריאתלון ילדים רעננה 2012
ישראמן נגב 2015 - רכיבה בתנאי מעבדה - מציאות או חלום
חמישה טיפים לאיש הברזל המתחיל
אקווטלון "חגיגי"

תגובות פייסבוק

אירועים מומלצים
לכל האירועים
גלריות אחרונות
לכל הגלריות
3
יוני
תמונות מטריאתלון תל אביב 2017
27
מאי
תמונות מטריאתלון נשים 2017
29
אפריל
תמונות ממרוץ הרצליה 2017

תגובות פייסבוק