X
הרשמה
שם פרטי*  
שם משפחה*  
דואר אלקטרוני*  
מין:*  
 

אולטרה מרתון סובב עמק - ה 100 ק"מ שלי

נכתב בתאריך:04/11/2016 11:16:00 מאת: ד"ר אמנון אורן

אולטרה מרתון סובב עמק
ה100 הראשון שלי- מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וחזרה...

ריצה ראשונה של אולטרה מרתון תלת ספרתי .. בשבת בבוקר, התעוררתי הרבה לפני המתוכנן. חשבתי להשלים חלק מהשעות שרצתי אתמול בלילה הלבן של חיי, אבל ההתרגשות התהליך הרגשי והגוף הפיזי שינו את התוכניות. לפני שנה ו 5 חודשים, רצתי בפעם הראשונה בחיי ריצת מרתון, לחוויה האישית המספקת שיש לכל רץ שמשלים ריצה כזו התווסף תהליך שילווה אותי לאורך כל ריצת חיי. בשל מבנה הגב שלי, החל מפרק זמן בו אני עומד או רץ למעלה מ 20 דקות רצופות, מתעוררים אצלי כאבים ההולכים ומתגברים. אם אני מנסה להתעלם ולהמשיך כאילו לא קרה דבר, הכאב מעלה הילוך והרגליים (הימנית ראשונה) מתחילות להירדם, כך שאני חייב לעצור ,לשבת ,לבצע תרגילים ספציפיים ולהמשיך הלאה.

בכל מרוץ פורמלי, כשאני מתיישב, מיד עוצרים הרצים בסביבה, מתעניינים מציעים עזרה ומחממים את הלב. לאחר שסיגלתי לעצמי את ההרגלים האופטימליים לריצה, רצתי את האולטרא הראשון שלי (61 ק"מ) לפני כשנה בסובב עמק. אותה ריצה היוותה חוויה מעצימה וגמלה בי ההחלטה להעלות הילוך ולרוץ 100 ק"מ השנה. בריצת ה 61 רצתי בליווי מלא של אחי הצעיר קובי אורן, מבכירי הרצים בעולם, בתחומו, המוכר כמובן בכל קהילה הרצים למרחקים אינסופיים בארץ ובעולם.

אולטרה מרתון סובב עמק
בריצה ההיא העמיקה מאוד ההכרות שלי עם "האיש הקטן", שודד החלומות הפוטנציאלי שלי, שנסה לחזק את הספק שבי בכל מצב של קושי והיו כאלה בשפע. כמובן שלחלק הזה שבתוכי אני חש הערכה עמוקה , כי כל פעם שהוא תופס את הבמה ועולה החשש והפחד, ברור לי שאם אצלח אתגבר על הפחד ואעבור את גלי הספק, אני, פעם נוספת, עומד לפרוץ גבולות ולתור בארץ חדשה ומרגשת. עם סיום ה 61 לפני שנה, החלטתי להפרד מהאוזניות וממוסיקת הרקע במהלך הריצות, להתאמן לבד לחלוטין ולהיות ה"coacher" שלי בכל המובנים.

בניתי את התוכנית על בסיס הכרות עם החוזקות והיותר חשוב החולשות שלי. בריצות הארוכות שלי, גיליתי אימון אחר אימון, עד כמה אנחנו, ומדוייק יותר אני, שבוי בגבולות של עצמי הרבה לפני הגוף או הנפש. רצתי מרתון, לבד בלילה לבן, מלווה עליות מרשימות כמו הינומה, שדרות הציונות ופרויד ולהפתעתי גיליתי שזה ממש אפשרי ואפשר גם להמשיך ליום עבודה ולהשלים שעות בלילה השני. גיליתי שאפשר לרוץ גם מרתון כזה שבוע אחר שבוע להשאר בחיים ואפילו לתפקד ובשיא האימונים גיליתי שאפשר להפוך את המרתון הזה לאולטרא של 48 ק"מ לעבוד ולחזור בערב שלמחרת ללילה נוסף של 44 ק"מ. התעקשתי עם עצמי והקפדתי על אימוני עליות משקולות ידיים ורגליים ואנטרוולים, כלומר אני אמור להיות מוכן.. אבל, הגעתי לסובב 100 בהתרגשות רבה ובפחד... חושש מהעובדה שבאימונים עשיתי back to back כלומר יום אחרי יום 92 ק"מ שזה מרחק מכובד, אבל ברצף רצתי "רק" את ה 61 ק"מ לפני שנה. מכין את עצמי לכך שהגוף וברור שהנפש עלולים להקשות ... "מתחייב " להיות קשוב לעצמי.

יום חמישי 27.10.16 להזנקה מגיעה ביתי בר, מתרגשים, התרגשות חיובית.

21:00 יוצאים לדרך. להקפה הראשונה (33 ק"מ) מצטרף המאסטרו, אחי הצעיר, קובי. בטרם הוא מתחיל לרוץ איתי, הוא מספיק ללוות סיבוב ראשון, מתאמנת שלו שהחלה מסלול של 133 ק"מ. כלומר איתי הוא כבר עומד להשלים 66 ק"מ, בקטנה. עד כמה שברור לי שהסיבוב הראשון אינו טומן בחובו שום סיכון, שני חששות מרחפים באויר. הראשון העובדה שאת שני הסיבובים הראשונים אני חייב לסיים תוך 11 שעות, כלומר, חייב להגיע לפני 0800 ביום שישי. למרבית הרצים זהו פרק זמן גדול ומספיק ואין כל חשש, אצלי בשל חוסר הודאות לגבי הזמן שאקדיש לגב, קשה להעריך את המשך הנדרש. בנוסף את ה 61 ק"מ, סיימתי ב 10:36 שעות, כלומר בהשוואה לשנה שעברה אני צריך להספיק בעשרים וארבע דקות עוד 5 ק"מ כדי לעמוד ב cutoff.

החשש השני, נובע מאי הודאות לעוצמות הכאב שעלולות להתפתח. שנה שעברה עשיתי את הסיבוב השני ב 61 ק"מ, עם 3 סוגי כאב שהלכו והתעצמו, השנה מתווסף סיבוב נוסף, השאלה הגדולה איך אגייס את הכאב כמקור להתחזקות ולהצלחה ולא למאבק פנימי. בסיבוב הראשון כולו מלווה אותי קובי. ליווי זה בנוסף לרוח צוננת ולטפטופים, הופכים את החלק הזה של המרוץ לכיף אמיתי. בין הפוגה להפוגה, בהן אני מבצע תרגילים ביעילות ובמהירות (כל עצירה בין דקה למכסימום שתיים) אני רץ במיטבי כשקובי מעדכן אותי מדי פעם שהקצב שלי מהיר ממה שהצהרתי בתחילת הריצה. אני עכשיו באזור הנוחות, אין הפתעות, תחנות המים השונות הן פינוק מעולם אחר ומצב הרוח בשמיים. עומד לסיים הקפה ראשונה בפרק זמן של ארבע וחצי שעות, כלומר על הנייר יש לי שש וחצי שעות כדי להספיק הקפה נוספת של 33 ק"מ מבלי להפסל. בקילומטרים האחרונים של הסיבוב הראשון, מסביר לי קובי, מה ממתין בהמשך. את המשמעות של הדעיכה אחרי האדרנלין בסיבוב הראשון. אנחנו מדברים על חשיבות שמירת הקצב וביצוע של הסיבוב השני בצורה מספקת כדי להשלים את המרוץ בהצלחה. "חמש וחצי שעות זה היעד שלך והוא בהחלט ניתן לביצוע... וחוצמזה.. זה הסיבוב שלך, זה החלק המשמעותי שיקבע איך הכל יראה"... משמעותן הכבדה של המילים תתבהר מהר מאוד. יודע שיובל בני החייל יגיע לפנות בוקר ויחכה לי בתחנת ג'וערה ל 8 ק"מ הקריטיים האחרונים לסיום ההקפה השניה.
 

מתחיל את הסיבוב השני. הגוף הופך כבד ונשאר בהילוך ראשון, כל נסיון להגביר את הקצב מתפוגג אל מול חולשה מתגברת. כאבי הגב שהיו בעוצמה נסבלת עד עתה מתגברים. זמן רב ויקר חולף עד שמגיע לטייפון במרחק של בסה"כ 6 ק"מ בתוך הסיבוב השני. מציץ בשעון ורואה את הקצב, עברתי מריצה לזחילה. עכשיו "שודד החלומות" נכנס לתמונה. "הוא" מסביר לי שבקצב הזה אסיים את הסיבוב השני הרבה אחרי 08:00, בחישוב יבש של המהירות שלי בסיבוב השני אני כרגע בבעיה. משהו בי מנסה לשכנע שכדאי שאפרוש כבר עכשיו. הרי אני עדיין בתחום המוכר של קילומטרז' של מרתון סטנדרטי וכבר הפכתי איטי וחסר אנרגיות עוד בטרם הגעתי ל 50 ק"מ, " חבל על הזמן, חבל על הסבל" פשוט לוותר.

מגיע לחציית הכביש בג'וערה לנקודת המפגש המתוכננת עם יובל כשאסיים (אם אצליח) את 17 הק"מ עד לגלעד וחזרה ... אני מזדחל עוד כק"מ לנקודה הקבועה שלי, אבן המנוחה שלי בסופה של שדרת הברושים מעל ג'וערה. כאבי הגב התחתון בשיאם, הירכיים כואבות מימין ומשמאל בשלב הזה מנסה להתמקד ולהפריד בין המחשבות השליליות שמציפות אותי ומנסות להוריד אותי מהריצה לכוח הרצון שלי-לחבור שלי לעצמי. דקות יקרות נוספות חולפות, מדמיין כיצד יראה מפגש משמח עם יובל וממנו באיזה שעה עלי לשאוף להגיע למפגש. עננת הספק מתחילה להתפזר אם אגיע בשעה שש בבוקר 8 ק"מ לסיום הסיבוב השני, עשיתי את שלי. עכשיו מתחיל לגזור מרחקים וזמנים לאחור... לכל תחנה זמן מקסימום להגעה, מתחיל בריצה בקצב הולך וגובר, שודד החלומות מתפוגג אט אט וחוזר לבקבוק שלו.

כבמטה קסם אני מרגיש כאילו רק התחלתי את הריצה ומגביר את הקצב. לגלעד מגיע אופטימי ומבין שעכשיו הגיע הזמן להפוך את התקליט.. ביער הרקפות מופיע כאב נוסף בדיוק כמו ב 61 ק"מ של שנה שעברה. מלחציים דמיוניים מקטינים את נפח בית החזה שלי והנשימה כבדה. עכשיו הגיע הזמן לגייס את הכלים הטיפוליים שלי לטובתי שלי. בעצירות קצרות הנעות מ 30 שניות ל2 דקות (מודד בשעון) מתיישב, מטלטל אגן לטובת הגב התחתון. עוצם עיניים, עושה דמיון מודרך ושולח שיכוך כאבים ל 4 מוקדים :לירכיים מימין ומשמאל ולגב התחתון. מדמיין כדורים חמים אדומים ורכים היוצאים מהלב ומגיעים למוקדי הכאב הנראים כגבישים שהחום פשוט ממיס .. למלחציים שבין השכמות אני שולח בלון כחול שאני מנפח בנשימות איטיות וארוכות. בתהליך איטי ועקבי הכאבים נחלשים והמלחציים של בית החזה נעלמים. מגיע לצומת שבילים מתיישב ומציץ בשעון , מאז נקודת השפל באיזור ג'וערה כמעט והכפלתי את קצב הריצה.

המפגש עם יובל בטרם זריחה נראה ממש אפשרי! 05:40 פוגש ביובל. העיניים דומעות (במפגש ועכשיו כשאני כותב את הדברים) מבין ועוד הרבה יותר מרגיש! שאני עכשיו בתוך הגשמה של חלום. מתחבקים ומחליטים על הפסקה קצרה לטעינת מצברים. יובל שולף את הבירה השחורה שהביא לי ואת הטורטית אני שומר לסוף הריצה (אלה הפינוקים הטבעוניים שלי). מספר לו בקצרה את סיפור הבירא עמיקתא והאיגרא רמא, חוזרים לרוץ. מסיימים את הסיבוב השני הרבה לפני הcutoff, פוגשים בקובי, המחמיא על הקצב. יובל ואני ממשיכים לסיבוב השלישי והאחרון. מצב הרוח מרומם ואנחנו לפני הפרידה המתוכננת בג'וערה שם יובל החנה את הרכב. נפרדים, נותרו לי 25 ק"מ אחרונים.


 

מצב הרוח מרומם, בכל שילוט של ק"מ נוסף, מתחיל לעכל את גודל האירוע, 76 77 ק"מ ... מרחק עצום שאני בתוכו, במו רגליי.. פתאום מישהו נוגע בכתפי, יובל החליט שהוא רוצה ללוות אותי באירוע הכ"כ מיוחד הזה , עשה טלפונים, שינה את סדר היום ואח"כ נתן ספירנט של כמה ק"מ כדי להגיע אלי. עכשיו הוא איתי עד לקו הסיום. שמחה היא מילה קטנה, לאופוריה שמתחילה לטפס לשיאים חדשים. המחווה של יובל מעצימה אותה, כשחשוב לזכור שבעצם בלי כל הכנה, בהחלטה ספונטנית של רגע, יובל מתעתד לרוץ איתי קצת יותר ממרתון! ממשיכים לגמוע את הק"מ, השמש מטפסת לזניט ומרגישים את החום. קצת יותר מ 10 ק"מ לסיום, מבחינים במישהו מוכר... קובי שידע שאת הרבע האחרון אני מסיים לבדי, החליט ללוות גם אותי פעם נוספת. הפתעה משמחת לשלושה רצים של משפחת אורן.

החלק האחרון של הריצה הוא התחלה של תהליך שכעת אני בעיצומו ובו אני מעכל אט אט את גודל האירוע. העובדה שלידי רצים אחי הצעיר ובני הצעיר מגבירה בטירוף את עוצמת ההתרגשות. ככל שמתקרבים לטייפון , משהו משתנה גם בהרגשה הפיזית. "פתאום" הכאבים היחידים הם כאבי השרירים ואם מופיע כאב אחר הוא מתפוגג לאחר כריעה קצרה של שניות ... אני שמח לגלות שכרגע יש לי "רק" כאבים של רץ רגיל. בקו הסיום עתידים לחכות לנו, בר ביתי וחגית בת הזוג שלי. בר , בהסתמסות עם קובי מארגנת לנו ארוחה. החלק האחרון טס וחוצה את קו הסיום בזמן מעולה. עכשיו נשלפות שקיות ה black bar burger: בשר לטורפים ובורגר תרד לטבעוני המאושר... נזכר שהתחייבתי לעצמי , להמתין לחוות את הפסגה ולהמתין עם "מה עכשיו"?...

>>> עוד בספורטלי  

חיפוש תוצאות

לוח אירועי ספורט 

> תמונות מסובב עמק 2016

רצים בשמש? - הבהרת פיגמנטציה


וזה הזמן להודות: לקובי הרץ למרחקים אינסופיים, אחי הצעיר שלווה ותמך, לבני הצעיר יובל שתכנן לדחוף ולתמוך לפני הcutoff ואח"כ עוד הוסיף ליווי מסיבי נוסף ורץ איתי "על הדרך" מרתון+ בספונטני. לביתי בר שלוותה בהזנקה בסיום והאכילה אותנו בארוחת שחיתות על קו הסיום ולחגית, השותפה שלי לחיים שלוותה ותמכה לאורך כל הדרך.

 

צילום: בר אורן

ד"ר אמנון אורן - מומחה ברפואת משפחה, פריצת גבולות במקום תרופות, מטפל ברפואה משולבת: מתאים טיפול אופטימלי ,לשדרוג ושמירת הבריאות ,במגוון טיפולים  מתחום הרפואה המשלימה: כולל תזונה ותוספי תזונה, בהתאמה אישית לכל מטופלת ומטופל.
טלפון: 1-700-7-01-01-8
מרפאות: רח' חנקין 2, חיפה  | רח', מרים חשמונאית 27א', ת"א
בקרו באתר:  www.dr-health.co.il
אמנון אורן
מומחה ברפואת משפחה. מטפל ברפואה משולבת: הומיאופתיה, רפואה סינית תזונה ותוספי מזון. טבעוני, אולטרה מרתוניסט, מחבר הספר "הומיאופתיה חזרה לאיזון" אב לגל, בר ויובל.

עוד בנושא

האם ניתן למנוע פציעות ספורט טראגיות ומי אשם בהן?
תמונות מספרות אירועי ריצה - סובב עמק 2013
תמונות מספרות אירועי ריצה - מרוץ האביב 2015
סיקור מסיבת עיתונאים לקראת מרתון תל אביב 2016

תגובות פייסבוק

אירועים מומלצים
לכל האירועים
גלריות אחרונות
לכל הגלריות
3
יוני
תמונות מטריאתלון תל אביב 2017
27
מאי
תמונות מטריאתלון נשים 2017
29
אפריל
תמונות ממרוץ הרצליה 2017

תגובות פייסבוק