X
הרשמה
שם פרטי*  
שם משפחה*  
דואר אלקטרוני*  
מין:*  
 

אולטרה מרתון ליברפול למנצסטר | בריטניה 2017

נכתב בתאריך:23/04/2017 מאת: טלי שיאצו


מאת: שמרית שולמן

רועדים מקור או מהתרגשות, או גם וגם, עומדים שנינו על קו הזינוק בליברפול, בריטניה,

בדרך לריצת אולטרה מרתון 80 ק"מ (או 50 מייל, תלוי את מי שואלים) למנצ'סטר.
קצבים, תזמון הפוגות הליכה לאכילה, תזמון מלחים הכל מתוכנן מראש וכתוב לי בפתק שניילנתי היטב מפני הגשם האנגלי ותליתי על התיק כדי שנוכל להציץ בדרך.



הצבנו לעצמנו יעד לסיים את המרוץ בפחות מ9 שעות. האסטרטגיה היתה "נגטיב ספליט" (חצי שני של הריצה מהיר יותר מהחצי הראשון), בחלוקת קצבים שנבחרה לאחר שנבדקה לאורך האימונים, והפוגות מתוזמנות מראש של אכילה בהליכה, במטרה להיות כל הזמן בתנועה קדימה על המסלול ולא לעצור.
זכרתי כבר הכל בעל פה, אבל באולטרה, כמו באולטרה, אתה לא יודע כמה יעיל יהיה הזכרון שלך אחרי קילומטרים רבים..

 צילום: Michael hall

"את יודעת איך את מתחילה, אבל את אף פעם לא יודעת איך זה יסתיים" אמרו לי אולטראיסטים מנוסים לפני האולטרה הראשון שלי, בספטמבר האחרון בחיפה. חולת שליטה שכמותי, לא מתמודדת טוב עם משפטים כאלה. מתחילה להבין שכל הטריק הוא לפעול מכל ההיבטים למען צמצום תקלות אפשריות ומזעור נזקים תוך כדי תנועה, אם הן בכל זאת קורות, כדי שזה יסתיים בדיוק כמו שאני חולמת. או לפחות קרוב.

וזה נכון, בשום שלב, אני לא באמת יכולה לדעת איך זה יסתיים. לאורך כל המסלול ניצב סימן שאלה ענק מעל ראשי, מחכה להתחלף בסימן קריאה – "עשיתי את זה". בשום שלב אני לא באמת יודעת איך זה יסתיים, אבל אני יודעת לנתח מה קורה כאן ועכשיו, איך אני מרגישה בזה הרגע ומקילומטר לקילומטר אני רק יכולה לעשות את כל המאמצים שה"כאן ועכשיו" ישאר תקין – מבחינת אנרגיה, מלחים, מים ובעיקר מבחינת מצב רוח. ייאוש הוא האוייב הגדול של האולטרה, אסור לתת לו להגיח.

 
היום אני דואגת בשביל שניים.

כדי שהכל יהיה תקין אצל שנינו ב"כאן ועכשיו".
כמו באימונים, גם בתחרות, החלטנו מראש לרוץ הכל יחד, לא משנה מה - להיות אחד בשביל השני, לתמוך ולהכיל ברגעי קושי, להעביר את השעות, להתמוגג יחד מהנוף, להתקדם יחד על המסלול.



 צילום: Michael hall

"שי חזן" המקומי (Wayne)מעביר תדרוך, מברך את הרצים ומזניק.
מתחילים בקור גדול. עטופים במעיל, כפפות, באף וכל מה שיכול לחמם. מתפללים למזג אויר יבש ללא גשמים. כפות הרגליים קפואות ולא גמישות, אני מרגישה שאני רצה על קרשים, מקווה שזה ישתחרר בהמשך.
כולם רצים מהר. אנחנו מזדחלים מאחור. מבינים כבר שהפנטזיה להגיע בין ה50 הראשונים ולזכות במדליית זהב הולכת ומתרחקת. (המרוץ מעניק מדליית זהב ל50 הרצים הראשונים, מדליית כסף למקום 51-100, וארד לכל היתר).

התכנית היתה להתחיל עד check point 2 (כ20 קמ) ראשונים בקצב איטי כדי לשמור כוחות, ולא להתפתות להגביר. לא משנה עד כמה נאמין באסטרטגיה הזו וכמה פעמים היא תוכיח את עצמה בתחרויות ובאימונים, זה תמיד מלחיץ לראות רצים רבים עוקפים אותך ולהתברג מאחור. אבל נשארנו דבקים באסטרטגיה. מנסים לא להתפתות לשרוף את המסלול עם מלאי האנרגיות שנאגרו בתוכנו בימי המנוחה האחרונים ללא ריצה, ובתקופה המופחתת ב"טייפר" מאז הריצה המסכמת.  מנהלים שיחות עם רצים מסביבנו, שרצים בקצב שלנו ומתכננים זמן מטרה ארוך בכשעתיים משלנו. כל שיחה כזו מעלה שוב ושוב ספקות לגבי אסטרטגיית "נגטיב ספליט" באולטרה , אבל זה מה שעובד לנו, הוכיח את עצמו בעבר, וזה מה שנעשה. וכך החלטנו - לא משנה מה – אסור להתפתות לרוץ מהר.

 
  צילום: Michael hall

עד קילומטר 45 בערך, מרגישים מצויין.
הרגליים כבר לא קפואות, משוחררות, כלום לא כואב, הקצב נוח, הפסקות ההליכה לאוכל מועילות.
נסיון שלי לרדת מהשביל לפיפי קצר מוביל לשריטות סרפד. הגירוד איום, אבל לא מעזה להסתכל. יודעת שאם אראה נקודות, אודם או משהו שמעיד על זה שבאמת נשרטתי מסרפד זה יגרד יותר. עוברת למוד התעלמות ולא מרשה לאסף לשאול אותי איך אני מרגישה. זה עובד. תוך כמה קילומטרים הגירוד שכח.
בקילומטר 52 אנחנו מצפים, לפי הפתק על התיק, לcheck point. האסטרטגיה תוכננה כך שבכל תחנה לוקחים 

את מה שצריך ואוכלים תוך כדי הליכה. לא עומדים בתחנות. מחכים לתחנה שמסמנת עבורנו את הזמן בו צריך לעבור להליכה ולאכול, אבל היא לא מגיעה. בדיעבד מסתבר שהיא גם לא היתה אמורה להיות שם, והמבט חטוף על הפתק היה חטוף מידי, התחנה בקילומטר 56..
ואז זה הגיע, האוייב הזה של האולטרה, שאסור לתת לו להגיח. הייאוש.
אסף מתחיל להרגיש בחילה, עייפות, כבדות.

מבינים שצריך רגע לחשוב מחדש ולעשות התאמות. עוברים להליכה שלא היתה בתכנון, אוכלים, נוטלים מלח, נשימות עמוקות...וחוזרים לרוץ., לאט יותר מהמתוכנן, אבל לרוץ. אני רואה שהוא דועך ומנסה לדמיין מה הוא היה רוצה שאגיד עכשיו, מה הוא צריך לשמוע. משחזרת בראשי אימונים שבהם נתקלנו במצבים כאלה שצריך לעודד אחד את השני, מנסה להזכר מה מכל הדברים היה עוזר. כל נסיון לעודד לא עולה יפה והוא מבקש שאפסיק.
כך עוברים להם כמה קילומטרים של שתיקה. כל אחד לעצמו.

השדים באים והראש אומר להמשיך להמשיך להמשיך.
check point  מגיע סוף סוף קצת אחרי 56 קילומטר, אנשים מחייכים אלינו וממלאים את מצבורי מצב הרוח, מספרים לנו בתחנה שאנחנו כבר מדורגים במקום 60 בערך. מבינים שבכל תחנה כשאנשים עוצרים ואנחנו ממשיכים בתנועה אנחנו מתקדמים עוד ועוד בדירוג.
מעזים לחשוב מחדש על מדליית זהב , שכבר חשבנו שאבודה לגמרי, וממשיכים.
כל קילומטר מרגיש כמו שמונה. הדרך מתמשכת.
נופים מתחלפים בין שדות, יערות, עיירות.
כבר פחות מדברים.
פחות מסתכלים על הדרך.
כל אחד לעצמו.
ביחד.




קילומטר 70 מגיע, מריחים את הסוף ומתמלאים אנרגיות חדשות. מתחילים להגביר.
חוזרים לקצבים שתוכננו לשלב זה של התחרות, מתקשים להאמין שהצלחנו להגביר.
באולטרה אני יודעת איך זה מתחיל, אבל אני אף פעם לא יודעת איך זה יסתיים, מזכירה לעצמי. אז כאן ועכשיו. רק לחשוב על כאן ועכשיו. צעד צעד.

למרות שאכלתי לפי התכנון, מרגישה פתאום רעב. מה זה רעב...חור בבטן. מתבאסת לעצור את הקצב הטוב שהגענו אליו ובעיקר מפחדת לקטוע את הרצף הנוח הזה ושנדעך שוב, אבל יודעת שאם לא אטפל במה שקורה לי בבטן לא אוכל להמשיך לרוץ בקצב הזה, או לא אוכל להמשיך לרוץ בכלל.
עוברים להליכה, אני אוכלת, ומדברים עם בחורה נחמדה שרצה לצידנו. היא היתה מוכנה להמשיך לדבר וללכת עוד הרבה, אולי אפילו עד הסיום, אבל אני מסיימת לאכול את החטיף, נפרדים ממנה, וחוזרים לרוץ.

הדרך ממשיכה וממשיכה. עשרה קילומטרים שהם כמו נצח.
נכנסים למנצסטר, עוזבים את השטח.
והנה צלם נחמד שמספר לנו שנשארו עוד 3 קילומטרים.
חולפים על פני רצים במצבים שונים של התמודדויות, כל אחד לעצמו, כל אחד עם הביחד שלו.
ואנחנו עם הביחד הזה שלנו. מרגישים דברים שלא צריך לדבר עליהם.
נושמים זה לצד זה, מרגישים אחד את השני.

מוצאים את עצמנו פתאום רצים על דשא של איצטדיון.
"הנה קו הסיום!"
מחזיקים ידיים, רצים. מחייכים.

 

 צילום: Michael hall

עוצרים את השעון 9:02:53.

מקום 51. מרחק של מקום אחד ממדליית זהב.
על המדליה היה כתוב “To Strive, to Seek, to Find and not to Yield.”
מחייכים אחד לשני ואומרים המון מילים בעיניים.


צילום: Michael hall
---

שמרית שולמן, בת 37, נשואה באושר וכושר לאסף ואמא לשלושה ילדים (גור,נדב, מיקה). אולטרה מרתוניסטית ובעלים ומאמנת ריצה של מועדון הריצה progRUN. 

יש לכם שאלות בנושא? רוצים להגיד לשמרית מילה טובה :)
מוזמנים בתגובות לפרגן. 

טלי שיאצו
יוזמת ומקימה את אתר ספורטלי, טריאתלטית, מצלמת ומשווקת אירועי ספורט.

עוד בנושא

מרתון בהולנד
נעלי ריצה - מילון מושגים
ממשיך לרוץ - כוחה של אהבה אליה ולריצה
מאבקי הראש והרגש

תגובות פייסבוק

אירועים מומלצים
לכל האירועים
גלריות אחרונות
לכל הגלריות
3
יוני
תמונות מטריאתלון תל אביב 2017
27
מאי
תמונות מטריאתלון נשים 2017
29
אפריל
תמונות ממרוץ הרצליה 2017

תגובות פייסבוק